אני יושבת בחוץ בוהה בזריחה שלוקחת את נשימתי כל פעם מחדש.
מסתכלת על הדתי שהולך עכשיו לבית הכנסת לתפילת שחרית,
ובלב מתפללת תפילה קטנה משלי שמודה ספק לאלוהים ספק לאמא אדמה
על כל היופי הזה שניתין לנו.
ותוהה איך אני יכולה להשחית את האוויר המופלא הזה עם ניקוטין.
בזמן שרוב שאר הנוער משרה את המוח שלו בקגלוביץ' ובכלל בכל סוג
אחר של נרקוטיקה.
ובסוף כמו תמיד אני מגיעה לאותה מסקנה: שכאלו אנחנו בני האדם,
עם נטיה להרס עצמי וסביבתי.
חושבת על כל התינוקות שנולדים עכשיו, על כל האנשים שמתים עכשיו
ובעיקר על כל היופי הזה
שלעיתים נדמה לי שאיש מלבדי לא מעריך.
השמים מקבלים עכשיו גוון סגול, שאנשים אחרים בטח יטענו שהוא
אדום.
אבל לי זה לא משנה, כי היופי הוא אותו יופי. ואיש לא יוכל
להגיד לי שזה לא אוויר טהור וצח שאני נושמת עכשיו.





(סתם משהו לא קשור ---->) בתוכנה הזאת<כתבן> כתוב למטה "לקבלת
עזרה, הקש F1"
הלוואי שבחיים האמיתיים זה גם הייה ככה :)