הסטלה החלה יורדת עלי.
כשענני עשן החלו להתפזר בחלל
להיעלם, להמחות, היא באה
במלוא מתיקותה ועוצמתה.

אט אט,
פי הפך באר יבשה;
מזרקה נטושה ברחוב חד סיטרי,
מרוקנת ואלמונית.

על עיני ירד מסך כבד, מעיק
כמו וילון ענק, צבוע בכתמי רימון.
רענן כמו צילו של נפתלין זול.

גופי כבד כמו ארגז מסמרי 10 חלודים.
אבל רוחי- רוחי קלה כמו צעיף משי,
כמו נוצה שמצאה דרור.
הסטלה החלה יורדת עליי,
והעשן, העשן  כבר איננו.