נוסעים ביחד. נגיד רחוב אבן גבירול. פתאום, איך שהוא מעביר
משני לשלישי יש כזה: "פילילילילילילילילי" מחריש אזניים.
מפתיע. הוא מקפיץ את המכסה עם האצבע.
הלו. פעמיים. ככה זה עם המיקרופון של הדיבורית.
הא-איי! איזה קול מתוק. ממלא את כל האוטו. דפנה מתכווצת קצת
בכסא שלה.
שלום. מהסס. לא מזהה.
גיורא? מהססת. אבל מתוקה מהססת.
לא. ממש לא. טעות. קליק. לא-גיורא מביט בדפנה ומחייך.
אבל הקול מתוק. אלוהים כמה שהוא מתוק. כל כך מתוק שדפנה לא
עצמה עין כל הלילה.

בדיוק 31 שניות אחרי הקליק, וזה לפי הפרוט-שיחות של סלקום,
ההיא עם הקול המתוק מצאה את גיורא. הביאה לו שטיפה שאם עוד פעם
היא צריכה לרדוף אחריו עם הכתבה על הבית בהוד השרון היא מוותרת
על כל העסק. אבל ההיא עם הקול המתוק וגיורא הם בכלל לא חלק
מהסיפור הזה. עצם החשיבות שלהם נובעת מזה שהם לא. אבל לך תסביר
את זה לדפנה.

דפנה בעבודה. יושבת מול המסך. לוחצת על אחד עד שכל המסך מתמלא
11111111111111. מוחקת את כולם. אח"כ לוחצת עוד פעם על אחד.
אח"כ מוחקת. בערך ב- 12 בצהריים, אחרי שדפנה הספיקה לכתוב
בסביבות 6000-7000 אחדים ולמחוק אותם, נירה שואלת אותה אם
ההזמנות של עמיקם כבר יצאו ואם היא הכינה חשבונית לשליח של
יו.פי.אס.
לא. היא לא הספיקה. איך תספיק? מהבוקר היא רק כותבת ומוחקת
אחדים. מה קרה. כלום. נו באמת. כלום. את מרגישה טוב. מצוין.
עכשיו דמעות. ניגוב מהיר. מה קרה, הפעם עם סימן שאלה וסימן
קריאה. אני חושבת שהוא בוגד בי. מה, עם שלושה סימני שאלה ושני
סימני תדהמה מהבהבים.
סיפרה על הטלפון. נירה אמרה שזה שטויות בקול, ובלב אמרה איזה
חרבון. בקול אמרה: אני לא מאמינה עליו דבר כזה. בלב אמרה: צריך
מהר חוקר-פרטי. אלה חברות לא מהיום, יודעת עם מי יש לה עסק. לא
עזרו השיכנועים. לא חשבה שיעזרו.

פתחה דפי זהב. ריפרפה על השמות. מצאה אחד אברהם מזרחי
חוקר-פרטי. שלוש פעמים היתה צריכה לחייג. ככה רעדו לה הידיים.
לא ידעה כל כך מה היא רוצה שיעשה, אבל הוא הסביר לה מה נהוג.
את משלמת לי חצי עכשיו וחצי בסוף ואני הורס לך את החיים באופן
מוחלט. איך? במעטפה. סיכמו.

עכשיו שלושה שבועות סיוט. החיים כאילו כרגיל, אבל זה רק משחק.
מדהים. בן אדם מהרחוב, לא עבר אף אודישן בחיים שלו, פתאום דופק
הופעה שאוסקר זה כלב לידה. שחס וחלילה לא ירגיש. ככה אמר
החוקר-פרטי. הולכת לעבודה. חוזרת מהעבודה. אוכלים ביחד. נכנסים
למיטה. יוצאים לבלות. כאילו כלום. לפעמים הוא פתאום הראה סימני
עצבנות. לא מבין אותך. משהו לא בסדר. קרה משהו. סימן שאלה
מנג'ס. אבל הוא גבר. תמיד אפשר למרוח אותו עם איזה תרוץ דבילי.
אתה יודע איך אני משוגעת כשאני במחזור. לא אני לא יודע. אז
תדע.

חזר החוקר-פרטי עם הפנים באדמה. אין כלום. מה אין כלום? הבן
אדם בסדר גמור. נמצא איפה שהוא אומר שהוא נמצא. לא נפגש עם אף
אחת. מה עושים? אפשר להמשיך אבל צריך עוד כסף. ואם לא תמצא? אז
הכל בסדר! הסתכלה עליו במין מבט שטנה, כאילו הוא משתף פעולה.
אתה מקבל כסף בשביל להביא תמונות - תביא תמונות! צעקה עליו.
נבהל. הבטיח לעשות הכל: ראיית לילה, ציתותים, קרני-ליזר. הכל.

עבר עוד חודש. דפנה היתה המון במחזור. גם היתה די הרבה חולה.
פתאום התחילה לעשות ג'וגינג. זה בגלל שבעבודה אני כל הזמן
יושבת. עכשיו הוא כבר באמת התעצבן עליה. היה מנסה לעשות שיחות.
פעם אחת הציע שילכו ליעוץ. יעוץ, שאלה, עם ימבה סימני שאלה
וקריאה, ועם שטנה בעיניים ורעד בקול ודפיקות לב ואדמומיות
בציפורניים. זה היה קרוב מאד לפיצוץ. אבל לא היה פיצוץ.

חזר החוקר-פרטי עם דמעות בעיניים. נשבע לך שהוא בסדר. תחזרי
לחיות את החיים. אני לא רוצה עוד כסף. הלוואי שכל הלקוחות יהיו
כמוך. לך לעזאזל אני אקח מישהו אחר. אני הכי טוב בביזנס חבל על
הזמן שלך וחבל על העצבים. תאמיני לי ראיתי דברים מזעזעים אבל
לא צריך סתם ללכת ולהרוס. זה לא אני שהורסת. זה כן את. בכתה.
הסתכל עליה עמוק, דרך הקמטים של המצח. הבין. שתק. אני עשרים
שנה בעסק הזה, תאמיני לי שהכל בסדר. עלי. ניגבה את הדמעות. אתה
בטוח, שאלה עם סימן שאלה חסר אונים, שהכל תלוי בו. הבטיח, בלי
למצמץ. מרוב התרגשות חיבקה אותו. מצלמה זעירה הבזיקה. המשיכה
משם לעבודה. יום שלם בלי אחדים. אבן נגולה.

חזרה הביתה. פתחה את הדלת עם חיוך. הוא היה במטבח, בלי חיוך
בכלל. על השולחן פתק קטן בכתב ידה: אברם 050-203200. מוצג א'
של התביעה. מי זה? התבלבלה. אמרה: אף אחד. לאף אחדים לא נותנים
שמות ומספרי טלפון. אתה לא מבין. נכון, אני לא מבין, תסבירי.
רצתה להסביר, צלצל הטלפון. ענה. אמר כן. אמר אהה. אמר עוד פעם
אהה. אמר תודה. הניח את השפופרת. הסתכל עליה ונענע את הראש מצד
לצד. עזבי, אמר לה. לא צריך להסביר, עכשיו אני מבין הכל.
ג'וגינג, הא? סימן שאלה ציני במיוחד. תמסרי ד"ש לאברם בהזדמנות
הראשונה, צעק. טרק את הדלת מאחוריו.

צלצל שוב הטלפון. הקפיץ אותה לאללה. הוא שם? לא, יצא. מה פתאום
אתה מתקשר אלי לפה? חרום. מה חרום? חייב לדבר איתך. מה קרה?
תסבוכת. אתה מספר לי. את יודעת? יודעת מה? הוא גם שכר חוקר.
בשביל מה? בשביל לבדוק מה קרה לך. לי??? (סימן שאלה אחד בטקסט
מייצג איזה שבעה-שמונה במציאות) לי לא קרה שום דבר, צווחה לתוך
השפופרת, כאילו אברם חרש. דווקא כן. תפסו אותנו מחובקים בחדר
במלון מנדרין. מי תפס? החוקר ההוא. איך אתה יודע? ציתתתי. למי?
לשיחה שלו עכשיו. זאת היתה השיחה עכשיו? כן. ואיך אתה יודע שלא
מאזינים לך כרגע? הייתי יודע. איך? עזבי - זה מסובך. כוס אמק.
אני צריכה לשתות משהו קר ולהרגע. לטלפן יותר מאוחר? לא - אני
אתקשר אליך.

ישבה בסלון ולגמה קפה קר. הניחה הקפה על השולחן. תפסה את הראש
בשתי הידיים. לקחה שוב את הקפה. שמה רגליים על השולחן. נשמה
עמוק. לא קרה כלום. לא קרה כלום. צריך לעשות סדר. פתאום הפריע
לה האבק על הטלויזיה. קמה והביאה מטלית. בדרך ראתה את הפתק.
קרעה לחתיכות קטנות וזרקה לפח. נשאר הסוף של הקפה-קר. נכנס.
קמה ומייד התיישבה. הושיטה יד לכוס וכמעט הפילה אותה אל השטיח.
לקחה את השלוק האחרון במכה. סידרה את השיער. נכנס לסלון
והתיישב מולה.

דיבר בשקט. ענתה. גילגלו הכל קדימה ואחורה. הגיעו להיא עם הקול
המתוק. לא זכר. הזכירה לו. זה? שאל, עם סימן שאלה בגודל בית.
אמרה: זה. את לא חושבת שקצת הגזמת? כן. חשבתי שכבר עבר לך,
אחרי כל הטיפולים. לא לגמרי. אני רואה. מה עושים? לא קרה כלום
- חוזרים לחיות כרגיל. לא לא לא לא לא. מה לא? אי אפשר להתעלם
מזה - צריך לוודא שלא יקרה שוב. הפנתה את המבט כדי לחשוב. ראתה
ששכחה לנקות את האבק מהטלויזיה. הסתכלה עליו חזרה. ניסתה
להתעלם. החזיקה את עצמה בכוח. הזיעה בידיים. יש לך פתרון, שאל
עם סימן שאלה על סף יאוש. רק רגע. מה? רק רגע. קמה להביא את
המטלית.