פעם, בזמנים בהם היו העצים מהלכים, היו הלביאות שומרות על
גוריהן קרוב יותר, ובדאגה יתרה. כאשר הייתה פורצת סערה, היו
רצות, לביאה לביאה עם הגור שלה לעבר הסלעים שהיו עומדים איתן
מפני העצים הנופלים. מבין כולן, תמיד בלטה לביאה אחת ויחידה,
שקיבלה את התואר "זאוואדי". לביאה זאת לא רק ששמרה על גוריה
קרוב יותר, אלא שהייתה דואגת אף לגורים האחרים. בשעות הקשות
הייתה באה אליהם ומלקקת פצעיהם, מחבקת תהומותיהם ומורה להם על
איזור הסלעים הקרוב.
ואיך הדבר נודע לי בדבר סיפור זה?
היו הלביאות מחפשות דרכים להודות לאותה זאוואדי. אחת לתקופה
היו הולכות למערת סלעים וחורטות על קיר המערה את סיפוריהן
יוצאי הדופן- בציורים ובשירים. היו הן מלאות הודיה.
הודיה זו עברה מדור לדור והגיעה עד אליי.

מוקדש לשי ולהודיה