דמיינתי שאני נמצא בהודו, מרחיב את התודעה שלי בעזרת כל מיני
צמחים, פוגש באישה ישראלית שהגיעה להודו מאותה סיבה, להתפרק
וכל השאר.
דמיינתי שמשם אני עובר לטיבט, חי חיים פשוטים, הולך יחף על
האדמה עם סחבות עלי, שליו לגמרי, מגדל כבשים ומוצא אישה פשוטה
שכל כך מחוברת אלי.
דמיינתי שלאחר מכן אני עובר לניו-יורק, חי את החיים האמיתיים,
את המציאות, מקים להקה ועושה את המוסיקה שאני כל כך אוהב, גר
בדירה שכורה עם כל אנשי הלהקה ועובד בעבודה זמנית, גר בחדרי
הקטן והמפוזר עם אישה יפה וגוף חטוב, לא מישהי רצינית, אולי
אפילו גרופית.
דמיינתי שאני לא חי פה וזה לא באמת קורה, שאין באמת מלחמה ואין
אנשים שיכולים להיות כל כך רעים,
שאין סיכוי שבעולם כזה ירצחו ויגנבו, יבגדו וישקרו.
דמיינתי שהעיניים שלי לא עצומות ושאני לא באמת מדמיין, ולשניה
הכל ניראה כל כך אמיתי.
הודו, טיבט, ניו-יורק, אישה, להקה, הכל.
פתחתי את העיניים,
השעה הייתה כבר 20:00 בערב ויכולתי לראות את ההשתקפות שלי
מהחלון של האוטובוס,
שכרגע היה איפה שהוא בין ת"א לבין טבריה.
עוד שעתיים אני אגיע הביתה, אחרי ששלושה שבועות לא הייתי בו,
אחרי ששלושה שבועות הורדתי את הנעליים כמה פעמים ורק למשך כמה
דקות,
אחרי ששלושה שבועות הזעתי מריצות, משטיפת כלים, מעבודות,
מתרגילים, משמירות,
אחרי ששלושה שבועות בקושי ישנתי, בקושי אכלתי.
אחרי ששלושה שבועות הייתי במצב לחימה, מוכן לתקיפה מוכן
להגנה.
סגרתי עוד פעם את העיניים ואז מהר פתחתי,
הסתכלתי לצידי, שם ישב בחור שמן עם מדים, הוא נראה חלש פתאום,
אפילו שהיו לו שני ארונות.
אני בטוח שכשהוא בצבא הוא נראה הרבה יותר חזק, אבל כשהוא ישן
ככה, זה ניראה כאילו הוא חולם על משהו, כאילו שהוא מדמיין
לעצמו כל מיני דברים.
הסתכלתי לעבר החלון, ראיתי את עצמי עוד פעם דרך ההשתקפות,
חייכתי לעצמי חיוך רחב,
לחצתי play  בדיסקמן,
הלכתי לישון.