זה  כבר די ישן כל הסיפור הזה איתה, אבל כל פעם בתקופה הזו אני
נזכר בו. כאילו כל שנה מחדש זה חוזר על עצמו. אותה ההרגשה של
חוסר אונים, אולי קצת געגועים עדיין מחכה שתחזור אלי, לשבת
איתי. אהבתי את הפשטות שלה, עיני החתול שלה והמבט האדיש הזה,
ולא אהבתי אותה, הייתי צריך אותה, עדין צריך.

אני חושב שהיא חיכתה לי בכיכר הלא נכונה בפעם הראשונה. או שאני
זה שלא הגעתי למקום שקבענו. היא מאוד אהבה כיכרות, אמרה לי שזה
הזכיר לה את אח שלה, מסביב הכל היה רועש סביבו, הוא היה בחור
כזה. אבל כשמתקרבים ונכנסים לו אל תוך הלב רואים עד כמה שלו
הוא באמת, עד כמה מרגיע ושקט. היא גם קראה לאיזו כיכר על שמו,
כיכר מירון. אני חושב שזה היה ישר אחרי שהוא מת לה בידיים. היא
אף פעם לא קבעה איתי בכיכר ההיא , תמיד תהיתי אם הלכה לשם לבד
לפעמים, רק כדי להיזכר בו. אני זוכר איך הרגשתי רע עם עצמי בכל
פעם שקינאתי בו , שהיא מקדישה לו כל כך הרבה זמן, כל כך
מתגעגעת אליו.  לקנא במישהו מת זה לא קל.. אז אני חיכיתי לה
בכיכר ה"מטורפים" ומסתבר שהיא בכלל הייתה בקצה השני, בכיכר
השלום. אהבנו להמציא שמות לכיכרות, וכל פעם שמצאנו כיכר חדש
היינו יושבים בו שעות. זה לא היה משעמום זו הייתה הסחת דעת,
הסחת דעת מהעולם האמיתי ומהמחויבות שהסתתרו לשנינו בכל פינה.
אני הייתי צריך אותה שם להרחיק אותי מכל זה, שתשכיח ממני את
הצרות, ואני השכחתי ממנה את מירון.  לפחות ניסיתי, כי קשה
לשכוח מישהו כזה, אחרי שמעריצים אותו כל החיים, ואני מת מקנאה
כל פעם שעובר שם ליד כיכר מירון.
פעם ישבנו אני והיא בכיכר עם החתולים , ותמיד היא אהבה להאכיל
אותם בזמן שהיינו שוכבים שם בכיכר ההוא. ואני זוכר שבאותה הפעם
הסתכלתי לה בעיני החתול שלה ואמרתי לה , "את יודעת, יש לך לב
של זהב" והיא רק חייכה חיוך נבוך כאילו שאמרתי לה שאני  מתכוון
להציע לה חברות, ושנינו ילדים בגן שמסמיקים מבושה, והעבירה
נושא מיד.  הייתה תקופה שכבר חשבתי שאולי אני אוהב אותה, אבל
כמה טיפוסי מצדי לאהוב מישהי רק כי היא שם, ולא כי אני באמת
אוהב. איך אני יכול לאהוב אותה, היא כמו אחות בשבילי, הרי
כשמירון מת אני הרגשתי שמת לי אח וגם היא חצי מתה חצי חיה מאז
המוות שלו. ואני, כנראה בגלל רגשות האשמה עוזר לה להעביר את
הזמן בחלוקת שמות לכיכרות,רק המיוחדים ביניהם, וישיבה בהם שעות
על גבי שעות. ולא אוהב אותה, פשוט צריך אותה. מערכת יחסית מאוד
תלותית כששנינו צריכים מישהו, ושנינו פשוט נמצאים במקום הנכון
בזמן הנכון.
ואיך פחדתי שהיא תגלה, שאני אצא האשם. זה לא פשוט לשבור לב של
ילדה כמוה, לב של זהב. זה כבר הפך להרגל כל העניין של הכיכרות,
ודווקא כשחשבתי שהיא מתחילה לשכוח את מירון, היא הציעה שנפגש
בכיכר שלו. זה לא היה מובן, כי מעולם לא דיברנו עליו היא תמיד
שמרה אותו לעצמה. אז נפגשנו, היא ישבה שם בעיניים נפוחות
ושתקתי. מה כבר יכולתי לומר.  " אני לא יודעת למה זה קרה" היא
התכוונה לכל הסיפור עם מירון. אני ידעתי הכל, הלכתי איתו מכות
כי הוא גילה שאני מאוהב באחותו הקטנה. ואז הוא עף לכביש
ומכונית עברה עליו כמו איזה סמרטוט משומש. היא הגיעה בדיוק
בזמן כדי שיגסוס לה בין הידיים. "אני מצטער" אמרתי לה אחרי
שהחלטתי לספר לה הכל. היא החלה דומעת ושמתי לב שהיא לא יכולה
להביט בי. התחילה לבעוט ולדרוך על הפרחים בכיכר עד שכלו כל
כוחותיה ואז היא פשוט נשכבה על הדשא.  ניסיתי להתקרב, אך היא
הדפה אותי מעליה. אז הלכתי, השארתי אותה לבד עם הכיכר הזו,
שמשום מה גרמה לי לספר לה הכל.

מאז אנחנו לא נפגשים יותר, ואני הפסקתי לתת שמות לכיכרות. כל
הסיפור איתה כבר די ישן . היא התחילה לשבת בצמתים וכלום לא
יהיה אותו דבר, כי הרגתי אותו, את הדמות שהיא הכי העריצה. היא
חסרה לי כאן, בכיכרות. ועכשיו כשכבר יכול לנסוע, בכל פעם שאני
רואה כיכר אני עוצר שוכב על הגב חושב עליה קצת וממשיך.