ההיום שונה לי מהאתמול. העולם מביט בי כזר. הכחול שראיתי הפך
סגול. הראי שמולי הפך אכזר. זה לא אני שמביט בי ממול. זה לא
אני, זה מישהו פגיע ושביר. ראשי מתפוצץ מחמת הבלבול. ידי עייפה
מלשבור ראי אשר מצליף בי מהקיר. כתב ידי שהכרתי הפך קשקוש.
הליכתי הבטוחה הפכה צליעה. ליבי מתנפץ מעוצמת הייאוש. הראי
מתנפץ מגודל הפליאה. רסיסים של זכוכית, של זהות, של מי שהייתי
ופתאום נעלם. שברים של בדידות, שחודרים אל העור ושופכים את
הדם. דיבורי מגמגם ולכן השתתקתי. נשימתי משתנקת ולכן השתעלתי.
ראשי קצת עייף ואני שוב נשכב. קורע שיר שכתבתי, בכתב שהוא לא
כתב. זה לא הכתב שלי, וזוהי לא הליכתי. וזה לא מי שהייתי
שלשום. רק לא להתמכר למצוקתי, לא לשקוע בעצב לתוך החלום. לא
לצרוח בזעם את אותה העצבנות. הרופא הרי אמר שצריך סבלנות. וגם
היא אמרה, וגם הם, וגם הוא אמר. וגם כל מי שביקר. עם אותו המבט
שלא היה פה אתמול, אך יהיה כאן מחר. וסבלנות, ותקווה ובסוף
נתגבר. אני רוצה רק לכתוב, לא מחפש סבלנות. לא רוצה ביקורים של
מבטים מרחמים. אבל היד הכותבת ממלמלת שרבוט. ושרידי כבודי לבדם
נלחמים. זה לא אני מלפני, אך לא השתניתי. תאמינו רק לזה,
בשבילי. קצת כבד, קצת איטי, אך עדיין עודני. עם נשמה רצוצה
מדקירות תסכולי. זה פרצופי שמביט בי, מבעד לראי ההמום. זה כתב
ידי שמביט בי מבעד לשרבוט. זה קולי שנלחם מול צבאות הגמגום. זה
אני שנאסף מחדש, מרסיסים של זהות. |