הנה אני כותבת לך שוב.
הבטחתי שלא ואני לא עומדת בהבטחה שלי.
הבטחות. למי אני מבטיחה אותן בעצם?!....
כבר ערב ומאוחר, והעיניים שורפות כל כך,
מדמעות, מעשן סיגריות סמיך, מחוסר שינה.
כבר מזמן נהיה חושך ובכל זאת לא הדלקתי אור. טוב לי ככה.
בחושך בודד יותר, אולי פחות. אני כבר לא יודעת,
מאז שהלכת אני מוצאת בחושך נחמה כה רבה.
נחמה שמפחידה אותי לעתים.
כל נחמה היא זמנית, באה ושוב הולכת,
כמו חיבוק לא שלם.
כמו מנגינה קטועה.
כמו מנגינת חייך.
הנה הפסנתר עוד מחכה לך, דף פתוח שלא נוגן,
הנה בחלוני אמהות קוראות לילדיהן לבוא הביתה
ואני, למי אקרא ילדה שלי?!...
גן השעשועים מתרוקן. רק נדנדה אחת לא מפסיקה להתנדנד ברוח
ואני רואה אותך עליה, שרה וצוחקת, מנופפת לי לשלום.
אני מפנה את מבטי מבוהלת, אוחזת בחלון שלא אפול,
ובעצם יודעת שאני נופלת, נופלת לבלי שוב.
הנה אני פה, מחכה לך, רק תחזרי,
רק תפתחי את הדלת שוב,
צוחקת, מחייכת, מספרת איך היה היום.
זורקת בפינה תיק וחולצה ארוכה, כדורסל
שאריות של יום ארוך
וחיוך אחד מתוק מתוק.
הנה הכל כאן מחכה לך,
ספר שלא נקרא
מיטה שלא סודרה
ציור שלא סויים
וקערית קטנה, של סוכריות אדומות,
שהופרדו משאר החבילה בשבילך,
ביד נאמנה, אוהבת, מתגעגעת....
גשם מתחיל לרדת ואני מחכה לך
לראש הקטן נשען על כתפי,
למבט החושב, החולמני,
שיביא בעקבותיו שאלות,
חלקן פשוטות, על גשם וירח
חלקן- על קיום ומשמעות.
פעם היו לי תשובות לכל זה
הן נעלמו כשאבד הקיום
ונקרעה המשמעות.
ואת הכל החליף החושך הזה,
שלא נגמר, המנגינה הלא גמורה הזו
הטירוף
הגעגוע
הדמעות
הנה אני פה מחכה לך
ולא מסוגלת יותר.
והכל שבור ומנופץ פה
נותרה רק תמונה עצובה
וכואבת.
הפסנתר לא מנגן
הכדורסל חסר חיים
הציור מתלכלך ונרטב מדמעות
הנדנדה ממשיכה לשחק עם הרוח
וקערית קטנה של סוכריות אדומות,
שפוכה על הרצפה.
|