שלוות הגלים הנדמית אינסופית
מופרעת רק ע"י רחשי ליבי.
אני אל מצולות הים מביט
ורואה בהם את השתקפותי.

השאלות למה וכמה מאבדות משמעות
כאשר מביטים על הנוף הנשקף.
ואין זה חשוב עוד מה תעשה
הים לא יניד ממילא עפעף.

כמו נדנודי הספינה המעצבנים בתחילה
ואחר כך כבר מתחילים להתרגל
טבעו של האדם כל מצב לקבל כנתון
לא משנה עד כמה הוא סובל.

המעטים שמצליחים את טבעם לנצח
הם אלה שמובילים לזמנים חדשים
ואותם ההיסטוריה זוכרת יותר,
יותר מאת האנשים הקטנים.