טל אטלס-תדמור / כנטיפיי געגועים |
מאיים עלי כמו שעון התנין על קפיטן וו.
את העצב טמנתי באדמה, אך לערגה דופק משלה. בעוד העצב דועך
בקברו, הגעגוע עולה וגובר. כמו השד בבקבוק
שמזהיר- "אותי לא תוכלי לקבור, עת הפקק תפתחי, אצא מתוכו וכענן
גדול אהיה לך סכך סמיך של זיכרונות, כנטיפים הזולגים ללא לאות,
כמצבות חיות בנקיקיי ליבך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|