כל כך הרבה זמן כבר עבר מאז,
ועדיין לא השכלתי להבין.
כל כך הרבה עצב,
כל כך הרבה כאב,
חיים שלמים שעוברים על פניי,
ואני לא עוצרת
אבל גם לא ממהרת.

אין לי לאן.

פעם הייתי בוכה מכל דבר,
כבר חודשים לא בכיתי.
המציאות העגומה התישה אותי
אז בלי ברירה אני עוצמת עיינים,
ולא להרבה זמן.

אני בשקט,
אחרי כל כך הרבה זמן
אני בשקט.

שעות עוברות עליי בלי מחשבה צלולה אחת.
אני חולמת בהקיץ,
ולא על אהבה.
חושבת הרבה על מוות,
הרבה מידי.
ומפחדת שאולי אין לי שליטה עצמית
חזקה מספיק.

אני רוצה להיות במקום אחר,
אבל לא מצליחה להיפרד.
ניסיתי,
באמת שניסיתי,
אבל זה קשה מידי.

כי מרוב חלומות,
כבר שכחתי את המציאות.
או שאולי בחרתי לשכוח.
העדפתי לרחף מעל כולם,
קיוויתי שזה לא יגמר.

אני לא מאמינה שזה נגמר.