אני רואה את שמי כתוב בראש העמוד, מכתב שנכתב בדיעבד עבורי
שכנראה לא היה מיועד לכך שאקרא אותו.
אני מייד סוגרת את המחברת מתלבטת ביני לבין עצמי, נסערת.
לקרוא? לא לקרוא?
לוקחת את המחברת וסוגרת את עצמי בחדר הארונות, מתיישבת ומתחילה
לקרוא, כל מילה חודרת עמוק עמוק, מחלחלת לתוך גופי.
אני שונאת את העובדה שאני לא מסוגלת לעצור את הסקרנות הגדולה
שלי בידיעה שאם אני לא אקרא את זה וזהו, זה ירדוף אותי אחר כך
בלי סוף.
אני מרגישה כאילו הדמעות חונקות לי את הגרון, הן מאיימות לצאת
אך מתעקשות להישאר בפנים.
איך אני תמיד נמצאת במצבים האלה בזמנים הכי לא מתאימים? אני
קוראת את המכתב שהוא כתב, בבית שלו, כשכולם נמצאים בחדר
הסמוך.
אני קוראת מהר, מנסה להספיק לקרוא בלי לעורר חשד ופתאום המכתב
מסתיים במין פתאומיות לא מובנת שכזאת. אני שואלת את עצמי אם זה
הסוף, מסרבת להאמין...מרפרפת שוב על דפי המכתב, שהוא הקצה
עבורו רק שני דפים, דף וחצי. דף וחצי מספיקים לך לתאר משהו
שהוא מעבר לסתם עוד מכתב? למערכת יחסים כזו שהייתה לנו?
ופתאום היא נכנסת עם עיניים שואלות ולא יכולתי לעצור אותן, את
הדמעות והן התגלגלו להן לאט לאט במורד הפנים והיא חיבקה שלא
אכאב ואחר כך באה אחרת והיה לה קשה להביט בי כשאני בוכה, ישבה
לה בקצה המיטה ולא חיבקה, פשוט שתקה.
מאז אני פשוט בורחת ממך, מהמבטים שלך ואתה לא מתבייש להפגין
לידי את אהבתך הגדולה לאותה אחת.. וזה לא שאני כועסת עליה,
אחרי הכל אני יכולה להבין אותה, גם אני הייתי שם פעם בשבילך.
אני כועסת עליך שלא היה בך את האומץ לשבת ולדבר איתי ובמקום
הייתי צריכה לקרוא את המכתב.

אמרתי שאני צריכה זמן... נראה לי שגם זה לא מה שיעזור. אולי
פשוט צריך להכיר בזה שזה הסוף.



18.10.2002