אתמול הלכתי לקבוצת תאטרון של מפגרים במסגרת ההתכוננות שלי
לתחרות מונולוגים בבית ספר למשחק בו אני לומדת.
לפני שהגעתי דיברתי עם הבמאי שלהם, גיא, והוא שאל אותי "מה את
מעדיפה? יש לנו מפגרים צעירים ומפגרים מבוגרים". חשבתי לעצמי
שזה כמו בשוק. ריחמתי עליהם ובכלל באיזו זכות אני באה לתצפת
עליהם. כאילו שהם גן חיות. כל הסיטואציה לא נראתה לי אבל לא
הייתה לי ברירה.
הגעתי למקום ונכנסתי. איזו עוזרת שאלה אותי את מי אני מחפשת.
שאלתי אותה אם יש כאן איזו קבוצת תיאטרון. היא שאלה מי האחראי
שלהם ולא זכרתי. "יוסי? " היא שאלה אותי ואני אמרתי שיכול
להיות. היא הפנתה אותי וירדתי במדרגות. שם ראיתי את הקבוצה
עדיין בלי גיא, הבמאי.
שני גברים ישבו שם. אחד עם חיוך תמידי כבן 35 והשני עם מקל
הליכה ופלטפורמה בנעל, רזה וכפוף. "מי את?" אחד שואל אותי. ויש
להם פרצוף עקום והליכה עקומה אבל משום מה זה לא הטריד אותי, לא
הביך אותי. אמרתי לו שבאתי לראות את העבודה שלהם  ואני מחפשת
את יוסי. "אני יוסי" אחד אומר לי וכבר לא נעים לי. "לא, אני
מחפשת את האחראי שלכם, אתם קבוצת תיאטרון, לא?" "כן" אחד אומר
לי, "יש עוד יוסי, לך תקרא לו" אמר אחד והשני הלך.
התיישבתי וצפיתי בכל הקבוצה לפני שהתחיל השיעור שלהם.  היו שם
כ-15 איש וכל כך הרבה התרחשויות בשניה שזה היה נראה כמו הצגה.
הם ניסו לקלוע בקבוק לפח, "אני רוצה לנסות" אמר אחד זרק
והחטיא. השניה רוצה. "תנו לה" אומר אחד. מחטיאה. וככה כמה
דקות. אחר כך "קיבלתי קסטה של אייל גולן" אומרת אחת. הולכת
ומשוויצה עם הקסטה לכולם. היא מלאה ונמוכה ויש לה עיניים של
תסמונת דאון. והם משתובבים שם אחד עם השני. ההוא מרביץ לזה.
ההוא צוחק עם זה, זאת מחבקת את ההיא, ממש כמו הצגה.
מגיע יוסי. אני שואלת אותו אם איתו דיברתי בטלפון. הוא אומר
שהוא לא זוכר. הוא נראה קצת תזזיתי. שני הגברים מההתחלה עומדים
לידו ומגחכים. אני חושבת לעצמי שאולי הוא עוד מפגר. לא ידעתי
כבר מה לחשוב. מי כאן מפגר ומי לא.
מפה לשם הגיע גיא, אמר לי שלום והזמין אותי לשבת אתם במעגל.
לידי התיישבה לימור, זאת עם הקסטה של אייל גולן. היא שואלת
אותי "יש לך חבר?" אני אומרת לה שלא. חשבתי לעצמי שהיא בטח לא
יודעת מה זה ואין לי כוח להסביר לה ולהיכנס איתה לזה. "למה?"
היא שואלת אותי ואני עושה פרצוף של "לא יודעת". "לך יש?" אני
שואלת אותה והיא מיד מהנהנת בראש לאות חיוב. "הוא יושב כאן"
היא אומרת לי ומצביעה על מישהו שיושב בצד השני של המעגל. "אז
למה אתם לא יושבים ביחד?" אני שואלת אותה והיא עונה לי "זה
מחמם ככה". סובבתי את הראש וחשבתי לעצמי אם מה ששמעתי זה היה
זה. איך זה יכול להיות שהיא מפגרת אבל מבינה דברים ברומו של
עולם? התבלבלתי. אותה טקטיקה שאני משתמשת בה עם גידי בשיעורי
משחק שלנו! מי אלה? מה הם? למה הם מפגרים מצד אחד ולמה הם
נראים כל כך לא מפגרים מצד שני?
ישבתי שם אתם במעגל. גיא דיבר אתם על כל מיני דברים מנהלתיים
וכל אחד מגיב ואומר וזורק הערות. יש את נדריה, כושית שמנה
ומלאה בחיים ואישיות. היא מדברת קצת בקול רם ולא נראית מפגרת
באופן מיוחד. אולי קצת חסרת תחכום ועם צורת הגייה מוזרה. לפני
שישבנו במעגל ביחד היא שואלת אותי מי אני. אמרתי לה שקוראים לי
סופי . "את שחקנית?" היא שואלת אותי ואני אומרת לה שכן. "ואת?"
אני מוסיפה לשאול והיא עונה לי לחיוב עם חיוך. "בטח שאני
שחקנית".
אז יושבים במעגל, כל אחד וההגייה המיוחדת לו. יש כאלה שלא
הצלחתי להבין מה הם אומרים אבל נראה שגיא כבר מתורגל ומבין כל
מילה. ואז הוא מקים אותם לעמידה במעגל. הם עומדים ועושים
תרגילי שיווי משקל פשוטים. כל אחד מתבדח. עם כל העוקם שלהם יש
בהם משהו משוחרר בנפש. רואים על כל אחד מהם מה עובר עליו. הם
שקופים בתחושות שלהם.
ואז הוא מתקדם ועושה להם מעגל אנרגיה. "אתם צריכים להעביר אותה
תנועה וקול לאדם שלידכם". אז אחת מעבירה והשני מעביר לשלישי
משהו אחר לגמרי. "לא, תעביר לו אותו הדבר" אומר לו גיא.
אז היו כאלה שקלטו והיו כאלה שלא יעזור בית דין העבירו משהו
אחר לגמרי. ועם כל הברדק הם צוחקים, נהנים. לא לוקחים שום דבר
ממה שקורה ברצינות אבל לא מתוך מקום של להפריע אלה מתוך מקום
של שחרור. מוזר להגיד שחרור עם כל התזוזה הבעייתית שלהם.
וכל העברה של תנועה וקול הם נהנים. ויש כאלה שמתביישים להעביר
עם עוצמה אז מעבירים משהו קטן ומחייכים במבוכה. אחר כך הוא
חילק אותם לזוגות וכולם ישבו חוץ מזוג אחד שנשאר על הבמה.
"עכשיו תלכו מכות בכאילו, אתה מחטיף לו , אתה מקבל ומחטיף
בחזרה, אפשר להשתמש בקול".
אז ההוא מרביץ וההוא רק חוטף בלי להחזיר,  וגיא מכוון שוב אבל
גם לקבל וגם לחטוף? נראה מסובך מידי. אחד רק מרביץ ואחד רק
חוטף.
"זה היה כדי להתעורר" אמר גיא בסוף התרגיל והמשיך בתרגיל
אימפרוביזציה. הוא העלה שלושה מהם על הבמה. נדריה ועוד שני
גברים. הסיטואציה שהיא באה עם בעלה למלון ומתלוננת ורוצה ללכת,
בעלה רוצה להישאר כי הוא שילם והשלישי הוא המלצר שבא להגנת
המלון.
אז היא נכנסת ומתחילה להתלונן. גדולה שמנה. מתלוננת וממציאה
דברים מפה עד להודעה חדשה. "החרסינות באמבטיה הם מימי אנו
באנו", "המלון הזה קיים כבר שלושים שנה" וכל מיני כאלה,
ומאחוריה נסחב בעלה הנמוך והמסכן שממלמל כל מיני תירוצים
והמלצר שבעיקר עסוק בלהקשיב ולהגיד שהמלון בסדר גמור.
אף אחד לא רוצה לגנוב פוקוס לשני. אחד מדבר השאר שותקים. יש
איטיות בסצינה, איטיות של מציאות. אף אחד לא ממהר לשום מקום,
המלצר יכול להקשיב לה שעות ולהיראות מופתע והבעל חסר אונים
והיא ספק צוחקת ספק רצינית בקטע. וגיא מכוון אותם. "תגיד לה
שכבר שילמת על המלון", "תגידי לו שהאוכל היה מקולקל" וכל מיני
כאלה. וגם את ההוראות האלה לא מבינים עד הסוף.
אחר כך שלישיה אחרת באותה סיטואציה. בעל המלון אישה ובעלה. היא
מתלוננת. "זה בית מלון כמו כלא שש, כלא ארבע, זה לא בית מלון"
ובעלה מרגיע אותה לפי ההוראות של גיא "תירגעי, אל תתרגשי" מלטף
אותה ומושיב אותה כל פעם שהיא רוצה לעמוד. ובעל המלון מקשיב
לתלונות שלהם "אז למה לא אמרתם?" וכל מיני כאלה. באיזשהו שלב
בעל המלון נשבר ונותן להם את הכסף למרות מחאותיו של גיא שאם
הוא עושה את זה הוא מסיים את הסצינה. אבל את בעל המלון זה לא
מעניין. הוא באמת חשב שמגיע להם הכסף בחזרה וזהו.
הם שם והם כאילו לא דוחפים לשום מקום. זורמים עם מה שקורה. לא
יוזמים יותר מדי. לא מפתיעים יותר מדי. מגיבים אחד לשני בשי
הקוליות וכמה שכל אחד בשלו עדיין זה נראה הגיוני. הסיטואציה
עוברת במה. מצחיקה.
מפה לשם נגמר השיעור וכולם חזרו לשבת במעגל. יהודית ישבה בצד
ונכנסה למעגל באיטיות וישבה לידי, לוחשת לי שהיא לא רוצה לשבת
ליד ההוא כי היא לא מדברת איתו. שאלתי אותה למה והיא לא רצתה
להגיד.
אחר כך גיא שואל אותי על דעתי. אני אומרת שזה היה יפה מאוד,
הרבה יותר ממה שציפיתי ושכל הכבוד. כל זמן השהות שלי שם הקפדתי
לחייך לכולם כדי שלא יראו בי גורם זר ועויין. בסוף כבר
התעייפתי. במעגל דידרה הצביעה ואמרה שזה לא בסדר שאנשים שואלים
אותה אם היא מרוויחה כסף מהתיאטרון. "זה מעצבן אותי". אז גיא
אומר לה "את לא חייבת לענות. גם אותי שואלים אנשים שאלות שאני
לא עונה עליהם כי לא בא לי". אז היא ממשיכה ואומרת "בעבודה אני
מרוויחה כסף, אבל כאן זה בשביל הנפש". כל הקבוצה מסכימה איתה
וגיא שואל אם יש להם משהו להגיד על האימפרוביזציות. אז אחד
מצביע ואומר שתרגיל של המכות בכאילו בהתחלה הזכיר לו את
האינטיפדה.
הרגשתי ממש בפרודיה על השיעורים שלנו, לא הפסקתי לצחוק, יותר
בתוכי כדי שלא יחשבו שאני צוחקת עליהם. הקפדתי על הבעה משועשעת
על הפנים אבל התפקעתי מצחוק בפנים.
הם היו מראה עלי ולכל השיעורים בכיתה, כמה שזה לא חשוב, כמה
שאנחנו מתעסקים בדברים תפלים, מתעסקים באנשים אחרים סתם, מלאים
בחששות וחוסר ביטחון שהשכל מייצר לנו בטונות. גם ראיתי איך
המערכות יחסים שם היו כל כך פשוטות. היה ברור לי מה כל אחד
חושב על השני, מה כל אחד רוצה מהשני. פשוט.
הזוג הזה, לימור והחבר שלה, כל הזמן במשחקי קינאה פשוטים. היא
עולה לבמה עם גבר אחר ומתחילה לגעת בו, החבר שלה בקהל אוכל את
הציפורניים, מביט ומקנא. ולימור זורקת לו "יש לי חבר חדש!"
והוא מחייך ומקנא. הכל פשוט. לא מתוחכם.

אחר כך יהודית ישבה ודיברה איתי. יהודית בת ארבעים ושתיים. יש
לה מיליון סיכות על הראש וקוקו עם גומייה ורודה. היה לה סוודר,
חצאית חומה ונעלי ספורט שחור לבן. יש לה הליכה מוזרה, מקולקלת
יותר משל כולם. שאלתי אותה מה הבעיה ברגליים שלה והיא אמרה
"פלטפוס". חשבתי לעצמי שאין שום קשר בין זה לבין הצורה שבה היא
הולכת, אבל עזבתי את זה. "נולדתי בריאה" היא אמרה לי, "כשהייתי
בת שנה בגלל חום והתכווצויות קיבלתי שיתוק מוחין", "יש לי 11
אחים, אני בדיוק באמצע", "אני גרה עם אמא שלי ברמת השרון",
"אחותי עכשיו בהריון", אני מביטה בה וחושבת לעצמי במה היא שונה
ממני במהות שלה. בתחנת אוטובוס היא מספרת לי שפעם היא וחברה
שלה עמדו באוטובוס ואיזה אחת הביטה על הרגליים שלה כל הנסיעה
אז היא אמרה לה "רוצה תמונה?" ואז היא שואלת אותי "מה, לא
מוגזם ככה להסתכל?" ועוד היא אומרת שהיא נכה מאה אחוז ומקבלת
כסף מביטוח לאומי, "אני מוגבלת" היא אומרת. "אנחנו גם מופיעים
בכל הארץ, יש לנו הצגה בלי מילים על תחושות", "אנחנו גם
מופיעים לפני קהל של מוגבלים, מה גם להם מגיע, לא?"
אחר כך היא מרימה טלפון לאחראית, לאה, ולוחשת לה כדי ששאר
הקבוצה לא תשמע. "לאה, את שומעת.. לא לא עשיתי כלום אני רוצה
לספר לך משהו... כשאני באתי ודיברתי עם דורון ופתאום גיל בא
וזרק עלי דברים סתם... לא עשיתי לו כלום.. זה לא יפה אני לא
רוצה שזה יקרה שוב פעם".
אחר כך היא קוראת לדידרא ומספרת לה את הסיפור. וזו אומרת לה
"גיל משהו לא בסדר איתו בזמן האחרון, את פשוט אל תדברי איתו",
אז יהודית עונה לה "לא דיברתי כלום, אני נשבעת לך". דו שיח של
שתי ילדות בגן. ויהודית בת 42 והשניה בת 35 . ואז הן מרכלות על
אחת, בלה, שלא באה היום. דידרה אומרת ליהודית "זה לא בסדר שהיא
לא באה, כל פעם יש לה תירוץ אחר, מה זה? היא רוצה להיות שחקנית
או לא?"
חשבתי לעצמי שאותם הויכוחים גם אצלם על מי שבא ומי לא ומי באמת
רוצה ומי לא.

אז איך מתייחסים אליהם? מצד אחד לא רוצה לפגוע בהם, מצד שני לא
רוצה להיות לא מובנת.
מה הם כן מבינים? מה לא?  מה הליקוי שלהם בכלל?
ליהודית יש מין מבט תמים. כמו של ילדה. אבל היא לא ילדה היא בת
42יש לה מין נאיביות כזאת וחביבות וחום. עמדתי שם בתחנת
אוטובוס עם הקבוצת מפגרים הזאת והרגשתי נוח. הייתי אתם כאילו
אני אתם תמיד. וזאת ההרגשה שהם נותנים, הם מקבלים בזרועות
פתוחות. הבטתי על האנשים הנורמלים שעומדים בתחנה והרגשתי שאני
לא שייכת אליהם. זלזלתי בהם ובאיך שהם מגניבים מבטים לקבוצה
הזאת.
בסוף האוטובוס שלי הגיע ויהודית ממשיכה לדבר איתי ולא ראיתי
איזה קו זה. שאלתי אותה. והיא מביטה בי כאילו היא לא רוצה
להגיד לי. הבנתי שזה הקו שלי. נפנפתי לה לשלום והיא אומרת לי
"אל תלכי".
רציתי להגיד לה שאני עוד אחזור. נפנפתי לכולם והם נפנפו לי
בחזרה "שלום סופי".

אחר כך חשבתי לעצמי שאולי כל העולם הזה מפגרים. איך אני יודעת
שאני לא מפגרת מאיזושהי זווית ראייה של מישהו אחר? הרי אנחנו
משתמשים בחלק כל כך קטן של המוח, אולי אנחנו מפגרים ולא יודעים
את זה? הרי אם העולם היה מלא באנשים מפגרים כמו אלה של הקבוצת
תיאטרון הם לא היו נחשבים מפגרים כי כולם כאלה. מי שנותן להם
את התווית הזאת זה אנחנו, כי אנחנו יותר מהם. אבל מי אמר שאין
יותר מאיתנו? אולי אלברט איינשטיין, ניטשה, אפלטון וכל אלה היו
אנשים נורמלים ואנחנו המפגרים לעומתם?
חוץ מזה, גם חשבתי שהאונה השמאלית שלהם פגועה ואז השכל לא מבצע
את מלוא תפקידו. כשמסתכלים עליהם מבינים בדיוק מה התפקיד שלו,
לטוב ולרע.
אין להם אולי הבנה מה מדברים אליהם עד הסוף, הם לא מבינים
דברים מורכבים או מסובכים מדי, הכל נורא פשוט ומה שיש זה מה
שיש, אבל גם אין דיכאונות או פלספנות מטומטמת. אין הרבה דברים.
הרגש הרבה יותר חשוף כי אין את השכל שיגן עליו ויבנה עליו
ארמונות של פלונטרים.
זה לא שהם יותר רגישים מאנשים אחרים. פשוט אין להם את השכל
שיעשה את עבודת ההגנה.
אני חושבת שבמהות הרגשית כל בני האדם הם כאלה. כמוהם. רק בלי
הבלגן שמסביב.
אהבתי.