מוטל על מיטה כמעט ללא רוח חיים.
מתאמץ כמה שרק אפשר כדי לקיים את עצמי.
אני לא זז, לא מדבר, לא צוחק, לא שום דבר, פשוט שוכב שם.
הכל קרה לפני כמעט יותר משנה וחצי, אבל אני זוכר את זה כאילו
זה רק קרה.
הייתי בדרך חזרה מאיזו מסיבה, שתיתי איזה כמה בירות, הקפצתי
קצת טקילות, כרגיל.
פגשתי איזה אחת כוסית, דיברנו כמעט כל הלילה, הזמנתי אותה לבוא
אליי לדירה.
היא סרבה.
הבירה דפקה לי בראש, התעצבנתי, עזתי את הבחורה וחזרתי אל הבר.
"קוסמופוליטן", אמרתי למוזג. שתיתי את המשקה בלא יותר משלוש
לגימות ומייד הזמנתי חדש.
"אתה לא חושב שאתה מגזים?", שאל אותי המוזג, סימנתי לו בידי
שיעזוב אותי ושפשוט יביא לי את ההזמנה.
לאחר שסיימתי, הרגשתי שאני צריך משהו חזק יותר.
ביקשתי מהמוזג שיביא לי וודקה נקי, עם קרח.
לאחר שנייה, אמרתי לו שיעשה את זה כפול.
יצאתי מהפאב והלכתי לכיוון מכוניתי, השעה הייתה כבר 4:30 לפנות
בוקר.
נכנסתי אל האוטו, והתחלתי לנסוע...
את השאר אני כבר לא זוכר, אני רק יודע שאני כאן, שוכב לי בבית
חולים.
מסיפורים שמספרים הרופאים ובני משפחתי הבנתי שהייתה לי תאונה
קשה מאוד, ושהייתה לי פגיעת ראש מאוד קשה שהכניסה אותי לקומה.
כבר שנה וחצי אני בבית החולים, שוכב בלי לזוז.
אני רוצה לצעוק, רוצה לקום וללכת אבל את צעקתי איש אינו שומע.
כבר שנה וחצי שאני ככה, צמח. |