לבד, איזה תחושה נוראה זה להיות לבד, ההרגשה הזאת, אף אחד לא
הרגיש אותה כמוני.
החבר הקודם שלי נפרד ממני בט' באב (יום "אבל" על חורבן בית
המקדש) זה היה יום נהדר, בתחילתו, כאשר כבר חשבתי מה אעשה
בשבוע הבא ביום האוהבים השנתי כשהפעם יש לי עם מי לחגוג
אותו... מחשבות רצו במוחי והשמחה דיי אחזה בי.
עד לאותו הרגע, הטלפון מצלצל וזה הוא, "היי חמוד מה קרה?"
שאלתי.
"אנחנו צריכים לדבר ניצן..." הוא ענה לי.
"דבר, אני מקשיבה" השבתי.
"אני, אני לא יודע איך להגיד את זה..."
"מה יש?"
"אני, אני רוצה להיפרד ממך"
"מה?!" הייתי המומה, משם הכל התחיל להתגלגל...
שוב, הייתי לבד, בלי חבר, בלי אהבה, זה כל כך חסר!!!
חשבתי לנסוע לאילת כדי לנוח קצת, נותר לי עוד שבוע עד סוף
החופש הגדול חשבתי לבלות ולשכוח ממנו, מהזבל הזה, זה שכה אהבתי
ועכשיו, עכשיו הוא זורק אותי ככה כמו סמרטוט, אז עדיף בלעדיו!
אז נסעתי, דפקתי ראש באילת וחזרתי חזרה לת"א לשגרת היום יום
הנוראית והעמוסה.
שנת הלימודים כבר כמעט בפתח, ואני, נכנסת לבית ספר חדש שבין
השאר אני לא מכירה בו כל כך הרבה ילדים, עם קצת חששות והמון
תקוות, מתחילה את שנת הלימודים.
ה- 3 בספטמבר, כמובן ששנת הלימודים לא נפתחת במועד ומתחילים רק
כמה ימים אחרי אבל גם זה היה דיי מלחיץ.
אני נזכרת ביום הראשון, נכנסתי לכתה, המון ילדים, אני לא מכירה
אף אחד, ושם הוא ישב, על השולחן, ליד כל הילדים, עם החיוך
המדהים שלו, מסתכל עליי ושואל:
"מי את?"
"היי, ניצן, ואתה?"
"אני תבל"
"היי תבל..."
הפעם הראשונה שפגשתי אותו.
הוא היה כל כך חמוד, היה לו חיוך משגע, והוא לא יצא לי
מהראש...
הוא היה בא לכתה שלי בהפסקות, מבקש לקחת אותי לטיולים קצרים
במיזדרונות הצפופים של בית הספר, להיות איתי כמה דקות, לבד...
בהתחלה לא הבנתי למה, למה הוא רוצה להיות איתי כל כך הרבה, אבל
לא היה לי אכפת, כי היה לי כל כך כיף איתו ששמחתי להמשיך
ולטייל, אפילו אם זה סתם היה לעלות לקומה השלישית ולהשקיף על
החצר...
חשבתי שהוא מתייחס אליי כמו לכולן, כי היו לו המון ידידות,
כולן היו תמיד איתו, לא ידעתי אם יש לו חברה, רק קיוותי שאין
לו, כי רציתי אותו לעצמי.
הוא מלא חלל ריק שנותר בי עם עזיבתו של ה"סמרטוט" , ולא היה
אכפת לי אם זה סתם עוד ידיד קרוב להיות איתו או שזה יהיה משהו
רציני...
אבל, תמיד יש בעיה, אפילו בסיפור שנשמע כמו אגדה, לי, היה
בטחון עצמי ירוד, אומץ להגיד לו מה אני מרגישה לא היה לי, אבל
ידעתי שהתאהבתי בו...
ואז זה קרה, הוא החליט שהוא "קופץ" לבקר אותי...
זה היה ב- 12 בספטמבר, הוא הגיע עם זר של פרחים, ביקש שנלך שוב
לטייל קצת, הסכמתי, למה לא? לבלות עוד זמן מה עם אהוב לבי...
ממש לא מפריע לי...
אז טיילנו קצת, עשינו סיבוב בשכונה, השעה הייתה כבר 12 וכמו
בסיפור סינדרלה, זמן ללכת, נשקתי ללחיו וחבקתי אותו חיבוק
אוהב, היה נראה לי שזהו, הפגישה נסתיימה והוא הולך, אבל טעיתי,
הוא אחז בידי התקרב, ונשק לשפתיי...
לא האמנתי, תחושה כה מוזרה, הנשיקה הראשונה שלי, ובאמת עם
מישהו שאהבתי... ממש כמו חלום...
כל אותו הלילה ניסיתי לחשוב האם אני חולמת או שזוהי האמת...
האם התאהבתי במבט ראשון? זה הגיוני?
לא היה אכפת לי, העיקר שהוא אוהב אותי, הוא אמר לי את זה.
הימים עברו, אנשים שמחו בשמחתי, והזמן עבר כל כך מהר, חגגנו
חודש לא מזמן, עוד ערב חלומי קטן באגדה כה גדולה...
והוא יודע, גם אני יודעת, יש לנו דבר נפלא, יש לנו אהבה...
ולא נוותר עליה, ולא ניתן לאף אחד לפגוע בה, כי אין דבר טוב
יותר מתחושה כזו של אהבה...
אם הוא קורא את הסיפור הזה, המלאך שלי, הכוכב הנוצץ שלי,
בשורות אלה אכתוב לו טוש שלי, חיי, אני אוהבת אותך.