-"מצטערת, היום זה עולה 80 ש"ח בגלל שזה מסיבה מיוחדת
לחנוכה.".
רועי הרגיש רצון עז להעיף לה סטירה.
-"לא, אבל יש לי רק 75, אני אחזיר לכם, אני מבטיח"- הוא התחיל
לדבר שטויות מרוב בלבול.
הוא לא ראה מסביבו אף אחד שהוא מכיר והדבר שהכי רצה בעולם זה
להכנס למסיבה הזאת.
הוא ויתר על ללכת עם החברים שלו למקום שהוא ממש אוהב ובא
למסיבה המעפנה הזאת רק כי
ידע שיעל אמורה להיות שם.
כן, יעל, הבחורה המדהימה שרועי דלוק עליה כבר מכיתה י' נפרדה
סוף סוף, אחרי שנה וחצי, מהחבר שלה. הכוונות שלו לגבי הערב היו
ברורות. הוא החליט שהיום היא תהיה שלו.
כל הבנות בשכבה רדפו אחרי רועי, שהיה שמיניסט חתיך וגבוה עם
שיער ארוך ועיניים כחולות. אבל הוא רצה רק את יעל, שהייתה
בילתי ניתנת להשגה עד עכשיו.
הוא כל כך התרגש לקראת הערב. הוא התקלח, התבשם, החליף בגדים
קרוב ל-10 פעמים כדי להראות הכי טוב שאפשר. הייתה לו הרגשה
שהלילה יהיה "הלילה" שלו.
-"בבקשה, אני יעשה הכל כדי להכנס, חסר לי סך הכל חמישה
שקלים."
-"אני מצטערת, אבל אני לא יכולה להכניס אותך, וזוז אחורה בבקשה
כי אתה מפריע לי פה."- היא אמרה בקול  עצבני.
כבר שנים רועי לא היה כל כך לחוץ.
חמישה שקלים, חמישה שקלים מזדיינים בתחת הפרידו אותו מלהכנס
למסיבה שיכולה לשנות את חייו.
הוא זז אחורה. היה לו כאב ראש נוראי, כל הרעש מסביב הפריע לו
להתרכז. הוא החליט ללכת למקום קצת שקט יותר כדי לחשוב מה הוא
יכול לעשות.
הוא הקיף את הבניין והתיישב על האדמה. "זה לא הוגן"- הוא חשב
בתוך הראש. "למה זה קורה לי?" עכשיו הוא היה צריך להתקע כאן
בחוץ , בקור עד איזה 4 לפנות בוקר, שיבואו ההסעות ויקחו אותו
הביתה.  מה שעוד יותר הטריד אותו היתה העובדה שהוא מפספס
הזדמנות חד פעמים ליצור קשר עם יעל. בתוך ראשו הוא ידע היטב
שמישהו אחר עלול "לחטוף" לו אותה במהירות גדולה ממה שאפשר
לתאר. המחשבה הזאת גרמה לו להיות עוד יותר לחוץ והוא החליט
ללכת לראות מה קורה בכניסה. אולי בכל זאת יפגוש מישהו שהוא
מכיר.

כנראה שעבר יותר זמן ממה שהוא חשב ובכניסה הוא לא ראה אף אחד.
הוא הציץ פנימה, תוך כדי שהוא מחפש את השומר עם העיניים. למרבה
הפלא הוא לא ראה אותו. כשהסתכל קצת יותר בריכוז קלט אותו בצד,
ליד הכניסה, מדבר עם מישהי כשראשו מסובב לכיוון השני.
עיניו של רועי נדלקו. הנה יש לו הזדמנות להתפלח פנימה,
וולהגשים את התוכנית שלו.
בחיים רועי לא עשה דברים כאלה, והמחשבה על זה עוררה בו פחד
מסויים, אבל זה לא עצר ואתו בדרך למימוש שאיפתו.
הוא ניכנס מהר לתוך הבניין ומצא את עצמו מוקף בהמון אנשים, רעש
אורות ועשן.  רועי ממש לא אהב את המקומות האלה. האנשים
והמוזיקה ממש לא התאימו לאופי שלו. האוירה הזאת גרמה לו להרגיש
אבוד וכל מה שהוא רצה זה רק לצאת משם.
"לא נורא"- הוא חשב. "יעל שווה את זה"
לפני שהוא הספיק לקלוט מה קורה איתו, מורן צצה משום מקום
והתחילה להמרך עליו. מורן היתה סתם אחת מהכיתה המקבילה עם הרבה
מייקאפ, בגדים צמודים ושיער צבוע בבלונד. כבר הרבה זמן כולם
יודעים שהיא דלוקה על רועי, והוא כמובן דוחה אותה בכל
הזדמנות.
חברים שלו אף פעם לא הבינו אותו.
תמיד אמרו לו שהוא פראייר.
"מה אכפת לך שהיא סתם מטמטמת? העיקר שהיא פצצה. חוץ מזה כולנו
יודעים שהיא תתן לך מתי שרק תרצה. היא לא ניראת לך שווה
זיון?"- הם שאלו קצת בקנאה.
הם לא הבינו את רועי. הוא אף פעם לא אמר את זה בכל רם, כדי לא
להשמע מגוחך, אבל הוא חיכה ליעל, רק לה.
"ראית במקרה את יעל הלוי?- צעק רועי למורן באוזן.
"מה?"- היא לא הצליחה לשמוע כלום בגלל הרעש.
"בואי שניה"- הוא לקח אותה לפינה שקטה יותר.
"ראית במקרה את יעל הלוי?"
"לא! ואל תגיד לי שאתה עוד אחד מהטמבלים שרודפים אחרי הפריחה
הזאת"-אמרה מורן תוך כדי זה שהיא ממשיכה לגעת בו בחושניות.
"לא אמרתי"-רועי העיף ממנו את הידיים שלה והלך.
"מי שמדברת, פריחה"-הוא חשב לעצמו.
למרות הזילזול שלו במורן, דבריה גרמו לחששות שלו להתגבר. הוא
ניסה לשכנע את עצמו שהיא אמרה את זה מתוך קנאה, ושאסור להקשיב
לאף מילה שלה, אבל זה עדיין גרם לו להרגיש עוד פחות שקט.
המסיבה וכל האנשים מסביב ממש עיצבנו אותו והוא רצה רק למצוא את
יעל סוף סוף.
פתאום מבטו ניתקל באפרת, החברה הכי טובה של יעל, בדיוק כשהיא
יצאה מחוץ לבניין. הוא רצה ללכת אחריה, אבל אז נזכר שאין לו את
החותמת, ואם יצא לא יוכל לחזור.
בלי חשק הוא החליט להדחף לרחבת הריקודים, בתקווה למצוא אותה
שם.
הוא נדחף בכוח בין האנשים, עשה ניסיונות נואשים למצוא מישהו
מוכר, ללא הצלחה. האנשים שהיו שם ניראו לו סתם מתלהבים
ומעצבנים.
"אני לא מבין איך בחורה כל כך עדינה וחמודה כמו יעל מסתובבת
במקומות כאלה"- הוא חשב.
כשהגיע לתחילת הרחבה ראה מן במה  קטנה ועליה רוקדות כמה בנות
שלבושות בבגדים נועזים במיוחד.
בין הבנות הוא זיהה את טל מהכיתה שלו.
במילים עדינות רועי לא כל כך סבל את טל, אבל מחוסר ברירה הוא
החליט לגשת עליה, לשאול אם היא יודעת איפה יעל.
"טל"-הוא צעק לה מלמטה. היא לא שמעה אותו.
רועי עלה לבמה. הוא ממש לא אהב את העובדה שכל הדיסקוטק מסתכל
עליו, אבל זה לא עצר אותו.
"אהלן טל"
"שלום רועי"-היא חייכה חיוך צבוע.
"ראית במקרה את יעל הלוי"-הוא צעק לה באוזן.
"את מי?"
"את יעל הלוי, מ-י"ב 7"
"אה, כן כן. היא שם"-הוא הצביעה על דלת בצבע אדום שהיתה סמוכה
לדלת של השרותים וחייכה מן חיוך מוזר כזה.
"תודה לך"-רועי ירד מהבמה והתחיל להדחף לכיוון הדלת.
הלב שלו דפק בחוזקה והוא הזיע כמו מטורף. בראש הוא חשב על מה
שיגיד לה ואיך יתחיל איתה.
הוא נהיה נורא לחוץ אבל מצד שני היתה לו מן הרגשה טובה כזאת.
כשסוף סוף הגיע לדלת הוא לקח נשימה ארוכה ופתח אותה.
זה היה חדר קטן וחשוך.
בפנים הוא ראה את יעל עם חזיה שקופה, בתוך זרעותיו של מישהו
שנראה גדול ממנה בכמה שנים, כשהיד שלו בתוך המכנסיים שלה והם
מתנשקים בלהט.

רועי היה בהלם. הוא רצה לבכות, לצרוח שזה לא פייר,שהיא שלו,
שהוא חיכה לה כל כך הרבה שנים, ושלא יכול להיות שככה לוקחים לו
אותה. הוא רצה לחטוף אותה מידיו, להצמיד אותה אליו, להגן עליה,
אבל במקום זה הוא רק אמר "סליחה" בשקט וסגר את הדלת.
"אמרתי לך"-מאחוריו עמדה מורן וחייכה חיוך זדוני.
את שארית הלילה הוא בילה בתוך הגוף שלה...