אין שום אמירה בלהיות במקום מסוים בשעה מסוימת. אנחנו מגיעים
להפגנות נגד אלימות, נגד מלחמות ובבית אנחנו רבים עם ההורים
ומחטיפים לאחים שלנו. כמובן מלחמות לא צריכות להיות אבל לפני
שאנחנו משנים את החברה אנחנו צריכים לשנות את עצמנו. אומנם זה
ברור מאליו אבל בכל זאת צריך להגיד את זה... אנחנו הם אלו
שמרכיבים את החברה. אנחנו מגיעים עם טענות לכולם מלבד עצמנו.
קל לראות את מה שרוצים אבל קשה לראות את האמת, אולי כי אנחנו
טוענים שאין אמת אחת, וזה גם מן תרוץ להתנהגות שלנו.
מה זה בעצם אמת? המצב שבו הנפש נקיאה, נקיאה מצביעות, נקיאה
משקרים, נקיאה מקנאה. כשכל המסכות התקלפו מעצמם ולא בניסיון
להיות יותר אמיתיים אלא בגלל שאנחנו באמת כאלה. כל הקיום שלנו
כרגע הוא לא אמיתי, אז השאיפה למן אוטנטיות שבה הנפש רגועה,
שקטה ושלווה.
למה אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים? לכל אחד יש את המניעים
שלו. אך לכולנו יש מניע אחד שמאחד אותנו, הרצון, השאיפה לאושר.
אז כולנו מדברים על אושר, שרים על אושר, כותבים על אושר אבל
האם מישהו באמת חווה אושר? לא אושר רגעיי שמגיע מחומר או
מחוויות מיניות. אלה האושר שמגיע מהאמת. האושר שאין לו מניע.
לפעמים אני מרגיש אושר כזה. כשאני מצליח להבין שאין לי את מי
להרשים. כשאני לא מנסה להרשים אפילו אותי. כשאני פשוט אני. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.