תמיד שמעתי סיפורים על זה שאני סוג ז', אבל עד לפני חודש לא
הבנתי למה הכוונה.
תמיד הילדים צחקו עליי. אתה סוג ז'! סוג ז'!
למה הם ככה אומרים? לא הבנתי אף פעם..
ואז פתאום, יום בהיר אחד, אמא באה ואומרת לי שסוג א' לא אבא
שלי...
שאני בעצם בן של סוג ז'.
אבל אמא! את סוג ב'.. אז אני לא רק סוג ז'!
ואז אמא אמרה לי שיש לה סוד בשבילי, ושאסור לי לספר לאף'חד!
שאמא גם כן סוג ז'... אבל אף'חד לא יודע! וזה צריך להשאר ככה!
אז איך כולם ידעו בגן שאני סוג ז'? ולמה אני לא ידעתי את זה?
לא רציתי שתדע.. שתפגע.. הריי זה קשה להודות שאתה סוג ז'..
ולא רציתי שהילדים ירדו עליך.
אז זהו. אני סוג ז'.
אבל אולי יהיה לי עתיד? בתור סוג ז'.. ? אולי יצא ממני משהו
בסוף.
אחרי 6 שנים הכרתי מישהי ממש חמודה. באמת חמודה. היא הייתה סוג
ב' וא'.
ככה היא אמרה לי.. היא לא ידעה שאני סוג ז'. הריי אמא שלי סוג
ב',
אז איך אני יהיה סוג ז'.
התחלנו לצאת ביחד, ואחרי 3 חודשים שהיינו ביחד סיפרתי לה את
הסוד שלי.
את הסוד של החיים שלי. הייתי בטוח שהיא תזרוק אותי.
הסתבר שלא. והיא גם סיפרה לי סוד. שהיא בעצם סוג ז' בדיוק
כמוני.
ואז זה היינו אני והיא. נגד כל העולם. כל הסיכויים.
אבל ידענו שביחד נוכל להצליח, דבל סוג ז'. כובשים את העולם


סיפור חסר פואנטה אבל פאקינג משעמם לי.