איתן היה ילד דיי מוצלח, סה"כ. אולי לא הכי מוצלח, אבל די
מוצלח. הוא הצליח לא רע בלימודים, היו לו חברים, חברות. הבעיה
היחידה הייתה שאח שלו הקטן, נדב, היה יותר מוצלח. תמיד יותר
מוצלח.

נדב היה קטן מאיתן בשנתיים וקצת. הוא היה פשוט יותר מוצלח
מאיתן, בהכל. לאיתן תמיד היו ציונים טובים, חוץ מבספרות, אבל
לנדב היו ציונים יותר טובים, בהכל. ובספרות הוא קיבל טוב מאוד
פלוס. לנדב תמיד היו יותר חברים, וחברים יותר שווים, ויותר
חברות. איתן תמיד היה ילד שקט, נדב היה פעיל חברתית ואפילו
יושב ראש מועצת תלמידים. כשאיתן היה בכיתה ח' הוא זכה במקום
שני באליפות השכונתית בפינג-פונג. כשנדב היה בכיתה ח', הוא זכה
במקום ראשון. הבדיחות של נדב היו יותר מצחיקות, הנגינה שלו
בגיטרה הייתה יותר חלקה ויותר יפה. נדב גדל להיות נער יותר
יפה, עם מבנה גוף יותר שרירי מאיתן, וכתפיים יותר רחבות. הוא
התחיל להתגלח בגיל שאיתן עוד לא חשב על זה בכלל, והשיער הארוך
שגידל יצא גלי ויפה, בעוד שהניסיון הכושל של איתן לגדל שיער
ארוך יצא כמו תאונת צבים כימית. בבית-הספר תמיד זכרו את איתן
בתור "האח הגדול של נדב", ולא להיפך. איתן עבר בקושי את המבחן
לכיתת מחוננים בכיתה ג', נדב עבר בהצטיינות יתרה. איתן כבר פחד
ללכת מכות עם האח הקטן שלו, הוא ידע שהסיכויים נוטים נגדו.
והכי גרוע, הדבר שאיתן הלך לישון כל יום מבואס ממנו, היה זה
שלמרות שאיתן היה בן חמש-עשרה וחצי, ונדב רק בן שלוש-עשרה, הם
כבר היו באותו גובה, מטר שישים ושישה סטנימטרים וחצי.

אבל הייתה לאיתן נחמה אחת. היא אולי נראית קטנה, אבל בשביל נדב
היא הייתה כל העולם. זה היה כל כך חשוב בשבילו, נדמה היה שכלום
לא יותר חשוב מזה. ולכן, גם איתן היה מרוצה מזה, זה כאילו כיפר
על שאר הדברים שהוא קינא בנדב עליהם. כי איתן תמיד, אבל תמיד,
כולל כל פעם קטנה וזחוחה, תמיד ניצח באבן-נייר-ומספריים. הם
שיחקו יום וליל, שעות על גבי שעות, מרתונים בלתי-נגמרים. "אבן,
נייר, ומספריים, המנצח-בין-השניים-חת-שתיים-שלוש" - שניהם היו
שולפים את הידיים, ורואים את הבלתי-נמנע, שאיתן ניצח. מאז שנדב
היה בן שנתיים וחצי הם שיחקו, ואיתן לא הפסיד אפילו פעם אחת.
לא היה ברור איך הוא עושה את זה, אם הוא מנחש, אם יש לו איזו
אסטרטגיה מתוחכמת, אם זה סתם מזל. אם זאת התערבות אלוהית
כלשהי. סצינה שכיחה ביותר, בבית שלהם, כל אחד עם האגרוף מונף
מעלה וקדימה, כל אחד עצור-נשימה, מחכה לראות מה קרה. ואין אפס,
תמיד אותו דבר. נדב בחר נייר? איתן עם המספריים. נדב עשה
מספריים? איתן עם האבן, וכן, גם כשנדב שלף את האבן, איתן חיכה
לו בסיבוב עם הנייר שלו. לעיתים נדירות ביותר, היה תיקו, אבל
זה היה ממש פעם בשנת-אור. וזה לא כאילו איתן ניצח כל אחד
באבן-נייר-ומספריים. האמת שהוא היה דיי גרוע בזה, ודווקא נדב
היה תותח לא קטן, ולרוב ניצח. אבל ביניהם, כאילו איזה אי-צדק
קטן תוקן, גם נזיד עדשים לא היה עוזר לנדב לנצח.