מבוסס על סיפור אמיתי...

לפני בערך שבוע, רצחתי את כל המשפחה שלי, וגם את אתגר קרת.
ישבנו באיזה שולחן כזה במסעדה יוונית, עם רוח ומנגינה של נבלים
וצמח מטפס מסביב וענבים תלויים מעל. היינו המשפחה, אני, אמא
ואבא, ואחי ואחותי. אה, וגם אתגר קרת. כן, כן, האתגר קרת
המפורסם, זה עם כל הספרים. אני לא יודע מה הוא עשה שם, הוא לא
חבר של המשפחה או משהו, והוא לא מסתובב איתנו דרך קבע, בטח שלא
במסעדות יווניות. למרות שגם אנחנו, ככל הזכור לי, לא היינו
לפני זה אף פעם במסעדה יוונית.

ישבנו ואכלנו, לא זוכר מה אכלנו, בטח את הדבר היווני הזה שזה
בעצם פיתה אבל גילגלו את זה בצורה שונה או משהו ולכן לדעתם
אפשר לתת לזה שם אחר ולדרוש עבור זה יותר כסף מאשר פיתה כששמים
בזה שאוורמה. ממש. והתחלנו להתווכח, לא ממש משנה על מה. אני גם
לא בטוח שאני זוכר. והתחלתי להתעצבן, כי המשפחה שלי נהייתה ממש
מעצבנת לאחרונה. ולמזלי, או שלא, תלוי איך מסתכלים על זה, בכל
אופן, היה לי בדיוק אקדח ביד. כלומר בהתחלה הוא היה בכיס, אבל
אחרי שהתחלתי להתעצבן הוצאתי אותו ושמתי אותו ביד. הוא היה
טעון ודרוך. אקדח קטן שחור כזה, אני לא יודע את החברה או הדגם.
לא נראה לי שאתגר היה חלק מהויכוח, אבל גם הוא עיצבן אותי. ואז
בשלב מסוים קפץ לי הפיוז; נעמדתי והרמתי את האקדח. טאח! טאח!
טאח! טאח! בצורה רגועה וקרה סחטתי את ההדק, כדור אחד לכל אחד,
זה הספיק. זה היה טווח אפס, וגם ככה אני צלף לא רע, ובלי בעייה
פגעתי לכולם בלב או במוח או משהו, והספיקה לי יריה אחת לכל
אחד. אחי ואחותי מתים, גם אמא, גם אתגר קרת. נפל חסר חיים עם
הפרצוף בסלט, עם כל הגבינות הלבנות האלה.

הסתכלתי על אבא שלי, שהיה לידי, ולכן הוא היה היחיד שעוד לא
יריתי בו. הוא הסתכל עליי במבט של עצב, ואכזבה. כבר שמעתי
סירנות ברקע. איך לעזאזל נהיו סירנות כל כך מהר? "בחיים אתה לא
יוצא מזה," אבא אמר לי. ונהיה לי עצוב בלב כי ידעתי שהוא צודק.
השוטרים יבואו ויתפסו אותי. "תראה מה עשית," הוא אמר. "בחיים
לא תצליח לברוח, תכף השוטרים באים ותופסים אותך." שיט, התחלתי
להזיע זיעה קרה של פחד. למה, למה השוטרים באים לתפוס אותי? זה
לא פייר. אני לא רוצה שיתפסו אותי! אני לא רוצה ללכת לכלא!
הסתכלתי לאבא שלי בעיניים. לא ראיתי שם כעס או פחד. רק עצב,
חרטה, ואכזבה, אכזבה ממני. הפלתי את האקדח והתחלתי לבכות, ואבא
חיבק אותי.