מחשבות שמירה  I

אני לא זוכר אם היא הייתה שוודית או צרפתייה.
"לנדאו..."
רגע, רגע, עוד לא איבדתי אותה, עוד לא. איזה צבע שיער יש לה?
איזה צבע -
"לנדאו......."
מי זה? מה הוא רוצה? עזוב אותי בשקט. את הפרצוף שלה כמעט תפסתי
מחדש, אל תפריע לי, עוד שנייה אני מצליח, וחוזר לשקוע ב
"לנדאו!" הרגשתי משהו קהה נתקע לי בצד. לא חזק, אבל מספיק.
פתחתי את העיניים בפאניקה, היד מיד נשלחת לרובה. הוא פה, הכל
בסדר. מצמצתי פעמיים והתאפסתי, משכתי את עצמי מתוך החלום.
"קום כבר לנדאו," אומר לי הקול הייגע, ותוקע בי שוב את הקת של
הרובה שלו, למרות שאני כבר ער, אבל עדיין שוכב. זה לא חזק, זה
לא מפריע, תמיד עושים את זה. גם אני עושה את זה, אם זה שאחריי
עושה פוזות שהוא לא קם. "כבר שתיים ארבעים. קום," הוא אומר לי,
ואני מנתק את החוטים האחרונים של החלום, ומתיישב במיטה. משפשף
עיניים, מרכיב משקפיים. מתכופף להרים את המכנסיים והדובון,
מוודא שוב שהרובה אצלי. מאז ששמוליק סגל איבד את הרובה שלו,
ככה סתם איפושהו בבסיס, אני מת מפחד שיקרה לי דבר כזה. ואני
הרבה, הרבה יותר מפוזר משמוליק.

קמתי לתוך המכנסיים, שמתי את הדובון, יישרתי את המשקפיים,
והעברתי יד בשיער. לקחתי את הרובה וכובע צמר שהנחתי על התיק
לפני השינה. יצאתי מהאוהל, יחד עם הצלילי נחירה הראשונים של
בנישתי, שחזר לשינה ולאיזה שוודיות או מה שלא יחכה לו בחלומות.
איך שאני מכיר את בנישתי, זה בטח אופנוע או משהו.

כשיצאתי מהאוהל, הדבר הראשון שהכה בי היה הקור של הלילה. חשבתי
על הדס, אחותי, שתמיד מתלוננת כמה חם בארץ הזאת. שתבוא לשמור
קצת לילות דצמבר בנגב, חשבתי. נזכרתי במיטה החמימה שיצאתי
ממנה, מהאוהל שטוף הזיעה והמחניק, שיחסית לקור הזה כבר נראה
מזמין. טוב, אין מה לעשות. שמתי את כובע הצמר על הראש, מקפל את
הקצוות מעבר למשקפיים, ויצאתי לכיוון העמדה של השמירה. הצצתי
בשעון שלי, אחד מה-ג'י-שוקים הענקיים האלה שנראים כאילו הם
יכולים להפיל מטוסים, מתנה לגיוס מדודה של אמא, שאני לא זוכר
אפילו איך קוראים לה. 2:32, בן-זונה הבנישתי הזה. מעיר אותי
עשר דקות מוקדם מדי. בן-אלף, קיללתי לעצמי. הוא יקבל את הצעקות
שלו בבוקר, אני לא אחד שמוותר על דברים כאלה. למה מה, השינה
שלי פחות חשובה משלו? אבל אני לא אעיר את ששי, זה שאחריי,
מוקדם יותר בשביל לכפר על זה. כי אני לא מנייאק כמו בנישתי.

הגעתי לעמדה של השמירה וניסיתי להרגיש בנוח. זה לא קל; אסור
לשבת, אסור להישען, אסור כלום. צריך גם לעשות סיבוב לבדוק מדי
פעם, ולהישאר "ער כמו נר", כמו שאמר לנו הסמג"ד בתחילת הקורס,
שנראה קצת כמו נר בעצמו. חוץ מהמשקפיים, שאני תמיד מרגיש קירבה
מסוימת לאנשים עם משקפיים. אז קשה להרגיש בנוח, אבל עושים מה
שאפשר. מעבירים את המשקל לרגל אחת, נותנים לכתפיים קצת ליפול
קדימה, מחזיקים את העיניים רק חצי-פתוחות.

חיפשתי סיגריה בכיסים של הדובון, ולא מצאתי. אחרי דקה מצאתי,
אבל כבר לא היה לי חשק. ובמילא לא היה לי אש. התחלתי לעשן רק
בצבא, בלי ממש סיבה. כולם עשו את זה, זה היה דרך להעביר את
הזמן, שזה בדיוק מה שצריך בשמירה. למרות שהאמת היא שאסור לעשן
בכלל בשמירה, אבל אף אחד לא שם זין על זה, ואפילו אם תופסים
אותך לא אומרים כלום, חוץ מהפעם הזאת ששמוליק סגל זרק בדל
שעדיין היה דלוק, ושרף את האוהל של הרס"ר. ואני הרי הרבה יותר
מפוזר משמוליק.

כבר 2:40. זה מתי שבנישתי היה אמור להעיר אותי, בן זונה
שכמותו. תמיד עם השטויות שלו, חותך בסיבובי ריצה, חותך בשעות
שמירה, חותך בשעות יציאה וחזרה. בן-זונה, וכולנו - כל האחרים -
אוכלים קש בגללו.

על מה כבר אפשר לחשוב, לשרוף את הזמן, אלוהים. הדבר היחיד
שיותר גרוע מהעייפות בשמירות - ואולי הקור - זה השיעמום.
שיעמום טוטאלי, אינסופי. אתה מרגיש כאילו אתה נשאב לתוך קערה
אפורה בלתי-נגמרת, נו, לא קערה, כזה קונוס הפוך בלי קצה. כן,
תמיד אמרו לי שיש לי לשון ציורית. אז אתה מכין לעצמך דברים
לחשוב עליהם, רעיונות ותיאוריות ומחשבות, והכל נגמר כל כך מהר,
ויש עוד שעתיים לשמירה, וזה נראה כאילו זה בחיים לא יעבור.

לחזור לחשוב על השוודית? לא, זה סתם יגרום לי לחשוק עוד יותר
לחזור למיטה, וגם ירדים אותי. ואני גם בכלל לא זוכר איך היא
ניראתה. אפילו נראה לי שהיא הייתה צרפתייה? אוף, קשה לדעת
בדברים כאלה. אולי אם בנישתי היה נותן לי את העוד עשר דקות
שהגיעו לי, הייתי זוכר.

מישהו פעם אמר לי דרך טובה להישאר ער בזמן שמירות, או לפחות
להעביר את הזמן. נראה לי שזה היה ישי, מתאים לו. הוא גם היה
בגבעתי, שני מחזורים מעליי. מאי 96', אימפריה, שלוש מילים
שבאות תמיד ביחד אצלו. הוא אמר לי שנכון בשמירה, אתה מרגיש
כאילו אתה המסכן היחיד בעולם שער, שכל העולם כבוי ונח, ורק
אתה, כמו הומו, עומד בקור בלי שום סיבה. אז במצבים כאלה, לחשוב
על דברים ש - לא משנה מתי - תמיד זזים, תמיד ממשיכים. שזו נחמה
קטנה, אבל מעניינת. שלמשל מפלי הניאגרה, תמיד ממשיכים ליפול,
לא משנה מי ישן ומי שומר. או שהירח ממשיך בסיבוב שלו סביב כדור
הארץ. היו לישי כמה דוגמאות יותר טובות, אבל אני לא זוכר אותן.
אמרתי לו מה אתה הולך לירח, הרי כשפה בשדרות שתיים בבוקר,
באיזה סין או ניו יורק או משהו אמצע היום וכולם ערים. הוא אמר
לי מה זה קשור, ושאני אפסיק להרוס כמו תמיד.

סובבתי את הרובה ובדקתי שוב שהכל תקין. לא שהשתנה משהו מקודם,
אבל אני אוהב לבדוק ליתר בטחון. אני קצת פרנויד אולי. רובה יש,
נצור. מחסנית יש. מלאה. אמרו לי שלבדוק אם המחסנית מלאה זה
בכלל מוגזם, אבל אני בשלי. מאז ששמוליק סגל איבד כדור אחד,
ואיכשהו הצליח לשמור את הכדור עליו עד שהיה בתורנות מטבח, ואז
ברוב כשרונו הפיל את זה לתוך הפשטידת גזר, כמו שגילה הסג"מ
כשנגס בפשטידה ומצא חתיכת גזר קשה במיוחד. ואני, כידוע, הרבה
יותר מפוזר משמוליק סגל.

קר, כל כך קר. אדים יוצאים כשאני נושף, אבל יש לקור בלילה
יתרון - הוא חד ושומר אותך ער. למרות שלי, אישית, אין אף פעם
בעיות של ערנות, גם עם מעט מאוד שינה. סתם משהו שאני טוב בו,
כמו לנצח באבן-נייר-ומספריים, או "אבן-שוק", כמו שהחבר החיפאי
שלי פיני, קורא לזה. אבל פיני קצת ערס, ולדעתי הוא היחיד שמכיר
בכלל את השם האינפנטילי הזה. בקיצור, לי אין בעיות עייפות, ולא
נרדמתי בחיים שלי בשמירה. לעיתים יש לי את החצי-הרדמות הזאת,
שיש לכולם, שהעיניים נעצמות מעצמן, ואחרי רגע אתה מתעורר ומקלל
את עצמך. אבל אף פעם לא יותר מדקה-שתיים.

ניסיתי לחשב בראש משהו, שאני תמיד מנסה לחשב, כשיש לי זמן
פנוי. זה די מטומטם, אבל שיהיה - מה היחס בין שטח ריבוע שכלוא
בתוך מעגל, לבין הריבוע החוסם את אותו מעגל? זו שאלה מטומטמת,
שקיבלנו בכיתה ט' מהמורה הרוסי למתמטיקה, ופשוט שכחתי את
התשובה. אז כל פעם שיש לי זמן לשרוף אני מנסה לפתור את זה,
וכמו תמיד, התייאשתי אחרי דקה של מחשבה.

ניסיתי לחשוב על האנשים שאני מכיר, מי ער ומי לא. ההורים בטוח
ישנים, גם הדס. החברה שאין לי בטח ישנה, למרות שגם אם הייתה
לי, היא הייתה ישנה בזמן כזה. אף לא פעם נמשכתי לסווינגריות
כאלה, זה לא בקטע שלי. מה עם ישי? ישי בטח ער. לא, נזכרתי, ישי
בטורקיה. נסע כטיול של אחרי הצבא. אז כולם ישנים? איזה זין.

פעם לא הייתי מקלל כל כך הרבה. זה עוד משהו שהצבא הכניס לי,
יחד עם לקרוא לאנשים בשם משפחה שלהם (עד הצבא, אולי שלוש פעמים
בכל החיים מישהו קרא לי לנדאו ולא גיא), ויחד עם השביזות. נו,
הנה, שוב קיללתי. אולי זה פשוט שבצבא יש יותר על מה לקלל. מצד
שני, אולי לא.

סרקתי את החושך עם העיניים שלי, ועשיתי קפיצה או שתיים במקום.
זה הזרים קצת דם לרגליים, חימם קצת את הגוף בלילה הקר. הפחד
כבר לא היה שם, לא כמו בפעמיים-שלוש הראשונות ששמרתי, שכל רעש
היה מחבלים זוחלים דרך השיחים וכל תעתוע של האורות היה הסתערות
של מסתננים. ג'יפים, אופנועים, גלשונים, סוסים, אופניים, על מה
הם לא באו, המחבלים המדומים בשמירות הראשונות. אבל עכשיו כבר
לא, עכשיו הם נכנעו להרכב המנצח של הציניות, העייפות, הקור,
וההרגל. גמרתי את הסיבוב וחזרתי לעמדה הקבועה שלי. בדקתי שוב
שהרובה במקום, ובדקתי שוב מה השעה. חייכתי מהסיפוק, קטן ככל
שהיה, מלדעת שהזמן עובר, לאט לאט. סיפוק שלא היה לשמוליק סגל
באותו לילה לפני בערך חודשיים, כשהשעון שלו היה שבור. כמו טמבל
הוא לא ביקש שעון ממישהו אחר, לא יודע מה בכלל היה לו בראש.
בקיצור, הוא לא ידע את השעה, ושמר בסוף ארבע שעות רצופות. אז
אני נזהר שזה לא יקרה לי, כי אני הרבה יותר מפוזר משמוליק
סגל.

זמזמתי לעצמי קצת מוזיקה, אבל לא היה לי ממש לב לזה. גם כל רחש
שעשיתי נשמע חזק מדי, השקט היה בשבילי מיקרופון ענקי. תמיד
אמרו לי שיש לי לשון ציורית. אז עשיתי קצת משינה, קצת טיפקס,
ואז הפסקתי. זכרתי שאחד מהם התפרקו, אבל אני אף פעם לא מצליח
לזכור איזה.

אוף, שיעמום. בטיולים שהייתי בימי התיכון שלי, ובטיולים שאני
מלווה לפעמים בחופשות מהצבא, לפחות יש מה לעשות בלילה. לקושש
עצים לאש, לטפל במדורה, לאכול את השאריות של הספגטי. לבהות
בחניכים ישנים, אפילו, אם המצב ממש עגום. ופה - כלום.

פתאום מחבלים התקיפו אותנו! עשרות מהם. חמושים בבזוקות וכלבי
תקיפה ואופנועי קרב, מה שזה לא יהיה, הם הסתערו מכל הכיוונים.
הם לא ניסו בכלל לשמור על עצמם, הם רק רצו להרוג אותי ואת שאר
האנשים בבסיס. אבל לא! הם לא בנו על זה שהם ייתקלו בגיא לנדאו,
איי-קיי-איי רמבו. בשלוש יריות תוך-כדי גלגלון (כמו שלומדים
בחוג ג'ודו) חיסלתי חמישים מהם, ואת השאר לקחתי במכות קרטה.
ואז נמאס לי מהפנטזיה הקטנה, והם נעלמו.

הורדתי את המשקפיים וניגבתי אותם בצורה מחופפת עם השרוול של
הדובון. הם יצאו, כמובן, רק עוד יותר מלוכלכים, כמו תמיד.
בשביל לנקות באמת, צריך נייר טואלט וגם ספריי מיוחד כזה, שאף
פעם אין. אז מסתפקים בלנגב עם השרוול ולהעמיד פנים שזה יוצא
יותר נקי.
אלוהים, איזה שיעמום, חשבתי. כמה זמן? עוד עשרים דקות. עוד
עשרים דקות למנאייק. אם הייתה לי גיטרה הייתי מביא בה קצת.
ניגנתי כמה אקורדים דמיוניים, על הגיטרה שלא הייתה לי. אני
מניח שנראיתי קצת כמו מטומטם, אבל לא היה אכפת לי. מטומטם מי
שמסתכל עליי, ב-4:20 בבוקר, באמצע שומקום.

חשבתי על הראשון לחודש, שאני מקבל אז רגילה. סוף כל סוף, את
הרגילה הקודמת שרפתי על רגל שבורה מזדיינת, שאם רק הייתה מחכה
איזה שבוע לפני שנשברה הייתי יוצא גימ"ל כמו גדול. תכננתי מה
אני אעשה, דמיינתי את המפגשים עם ניר ויעל, שאותם אני תמיד
פוגש ברגילות שלי. ניר עתודאי להנדסת חשמל, ויעל ש"שית בנוער
העובד והלומד, שהדריכה יחד איתי. בטח ניסע לים, בעצם לא, קר
מדי. רגילה ראשונה שלי בחורף, זה יהיה. מה כבר אפשר לעשות
בחורף? לשבת על התחת ולא לעשות כלום, לשחק שש-בש עד שיוצאת
הנשמה? זה אני יכול לעשות פה, חשבתי. צריך גם להביא איזה מתנה
להדס. אם הייתה לי סיגריה, חשבתי, אז עכשיו היה זמן מצוין לקחת
שכטה של מחשבה. אני אעבור באיזה מרכז בדרך הביתה ואביא לה משהו
הודי כזה.
ארבע וחצי, עוד עשר דקות אני הולך להעיר את ששי. חשבתי קצת על
ששי, שזה בכלל לא היה השם שלו, סתם כולם קראו לו ככה. מין
כינוי כזה, בלי קשר לשם, ובעצם בלי קשר לכלום. כמו חבר שלי,
שכולם קוראים לו בינבה, שאין לזה שום קשר לשם שלו, ועד כמה
שאני יודע, אין בעצם סיבה לזה שקוראים לו ככה. זה גם לא קשור
למכונית הצהובה שהייתה פעם בטלויזיה. סתם, ממש סתם. כמו ששי.
הוא כבר התרגל, כמו ששי. כבר לא אכפת לו, לפחות לא נראה לי.
והקטע הוא שלא קוראים להם ככה בשביל להעליב אותם או משהו, כי
אין שום דבר מעליב בכינוי. פשוט התרגלנו כבר, ובמקום השם שלהם
יוצא לי "ששי" או "בינבה". אני לא חושב על זה בכלל, זה בא לי
בטבעיות כמו שבא לי להגיד את השם, לרוב האנשים.

ששי אחלה בחור, למרות שהוא קצת מפוזר. הוא בערך בגובה שלי,
והרבה יותר רזה, ממש שחיף. יש לו משקפיים גם, ובמבט ראשון הוא
נראה מה-זה נחנח. מהילדים שהרביצו להם בבי"ס, ושבאוניברסיטה גם
ירביצו להם. משהו כזה. אבל זה ממש לא ככה, ששי הוא אחד האנשים
הכי כלים שהכרתי בחיים שלי. כבר ארבע שלושים ושמונה, התחלתי
לצעוד חזרה לאוהל.

ששי ממש גבר לעניין. הוא רציני וחרוץ, ולא מוותר אף פעם. הוא
תמיד מוכן לעזור, תמיד לוקח על עצמו אחריות, ותמיד לוקח הכל
ברוח טובה.
נכנסתי לאוהל, ושמתי את הרובה במקומו, אחרי שניתקתי את המחסנית
ושמתי אותה במקומה.

ששי אינטיליגנט בצורה מדהימה, וקורא ספרות של ניטשה כשיש לו
שעה פנויה. הוא מפרק ומרכיב M-16 בפחות משתי דקות חמישים, והוא
אלוף הבסיס בשש-בש.
פשטתי את הדובון, הורדתי את המשקפיים, חלצתי את הנעליים.

למרות המבנה הצנום שלו, למרות שרוחב הכתפיים שלו אולי חצי
משלי, ששי לא הוציא תלונה אחת במשך כל מסע הכומתה. עם אותו תיק
ענקי שהיה לי, שהיה גדול עליו באופן אבסורדי, כמעט כפליים
ממנו. עם אותם עשרות קילומטרים שעברו תחת רגליו הדקות. את כל
המסע הוא עבר כמו גדול, ועזר לאחרים, לאלה שנתקעו מאחורה. הוא
לא כרע ברך לרגע, ואני, שאני מחזיק מעצמי קליבר פיזי, נפלתי
פעמיים לנוח.

הכנתי את השמיכות שלי, התכוננתי להיכנס ולהירדם, אולי אפילו
לחזור לשוודית.

וששי גם אף פעם לא דפק שטויות וחתך פינות, סטייל בנישתי. זו לא
הייתה פעם ראשונה וגם לא פעם עשרים שהייתי צריך להעיר אותו
לשמירה, והוא תמיד קם כמו שצריך. כמו שעון, בלי בעיות, אחראי
כמו תמיד.

הורדתי את הכובע צמר, הסתגלתי לחום המחניק והנעים שהיה באוהל,
שרובו היה תוצאתה של  הזיעה של שאר החיילים, אבל היא עדיין
הייתה יותר נעימה מהכפור בחוץ. ניגשתי למיטה שבה ישן ששי.

לששי היו המון תכונות טובות. הוא גם תמיד שיחק אותה עם
הבחורות, היה חביב הבנות. אבל אף אחד לא מושלם, ולכל אחד יש
תכונות קטנות לא מוצלחות. ששי, למשל, ממש מפוזר. כמעט כמוני.

דחפתי את ששי קלות, מתוך שינה. "ששי..." אמרתי ברכות. הוא
עדיין לא קם. דחפתי אותו עוד טיפה, וקראתי לו שוב. אני לא יודע
למה, אבל החלטתי לקרוא לו בשמו, לשם שינוי. "שמוליק," לחשתי,
והוא התעורר והתיישב, שפשף עיניים, וחייך חיוך של בוקר טוב.
עכשיו שכבר היה ער, פניתי אליו בשם משפחה, כמו תמיד. "יאללה,
סגל," חייכתי. "שמירה מהנה."