אני אוהב שבחורות משקיעות בתירוצים שהן נותנות לי, זה נותן לי
להרגיש כאילו אני לא לוזר מוחלט, בגלל שכשמישהי נותנת לי
תירוץ, סתם, אז רואים שלא אכפת לה ממני. בעצם אסור להגיד 'בגלל
ש', כמו 'בגלל שכשמישהי נותנת לי תירוץ...' את זה אמרה לי
שלומית, עוד בסוף כיתה י'. היא אשכרה זרקה אותי כי לא הייתה לי
עברית מספיק טובה, או ככה היא טענה לפחות. למרות שלהגנתה ייאמר
שהיא כל הזמן אמרה לי את זה. "אסור להגיד 'בגלל ש'", זה היה
אולי המשפט שהיא אמרה לי הכי הרבה בזמן שהיינו ביחד. "מותר
להגיד 'מפני ש', או 'מכיוון ש'," היא הייתה אומרת לי, ואז עושה
פרצוף כזה שהיא מדגישה משהו כל-כך ברור שרק מטומטם גמור כמוני
לא מבין כבר לבדו, ומוסיפה - "או, פשוט, 'כי'!" אבל בינינו, זו
אשכרה סיבה לזרוק מישהו? כי העברית שלו לא מספיק טובה? אולי
עוד הייתי מאמין, אם החבר שהיה אחרי לא היה איגור ולנטובסקי,
שידע פחות מילים בעברית מאשר שידע ברוסית. האמת, הוא ידע פחות
מילים בעברית מאשר שידע שמות של בירות, אבל שיהיה.

איפה הייתי? כן, תירוצים. כי כשמישהי אומרת 'לא', אז לפחות היא
יכולה להשקיע בתירוץ אמין. או לפחות שיהיה מקורי, גם זה משהו,
מין שעשוע אחרון כזה לפני פרידה. זתומרת, עדיף סקס פרידה, אבל
אם אי אפשר את זה? אז לפחות תירוץ מקורי. שיהיה כזה, טוב, זרקת
אותי, אבל לפחות נהניתי בשנייה האחרונה. ובתירוצי דחייה,
במיוחד, נמאס כבר לשמוע שאת עייפה או שכבר קבעת עם חברה שלך.

פעם פניתי לאיזה רוסייה בתחנת אוטובוס. ידעתי שהיא רוסייה עוד
לפני שהתחלנו לדבר, בגלל הלבוש, הגובה, השיער, איך שהיא החזיקה
את הסיגרייה. אני קולט כאלה מקילומטר, וחוצמזה היה כתוב לה
ברוסית על התיק. שאלתי אותה אם היא מאמינה שלכל מספר קו יש
אישיות, או משהו כזה, תיאוריה שפעם שמעתי, שלא ממש מצאתי לה
שום שימוש חוץ משאפשר להשתמש בה להתחיל עם בחורות בתחנת
אוטובוס. היא הסתכלה עליי פעם אחת ואז אמרה לי בעברית שבורה
שהיא "לא לדבר עברית." חייכתי אליה. אין לי טיפה אחת של דם
רוסי במשפחה, אבל חברים רוסים יש בשפע, וגם זמן חופשי. "יא
זניו פארוסקי," אמרתי לה. המבט שהיה לה על הפנים היה שווה את
זה שלא החלפנו מילה יותר, למרות שכנראה שלא היינו עושים את זה
ממילא, כי חוץ מהמשפט הזה אני לא יודע אפילו מילה אחת ברוסית.
אפילו לא 'ספסיבה'.

שיער פה, שיער שם. שיער תמיד היה אחד המוטיבים שחזרו על עצמם
בתירוצים שנתנו לי. אני צריכה להסתפר. אני צריכה לחפוף. כמה
זמן כבר לוקח לבנות לחפוף? לי זה לוקח כמה דקות, ודווקא יש לי
שיער ארוך. אני צריכה לשים צבע, אני צריכה לחמצן. אני צריכה
לקחת את אח שלי למספרה, אני צריכה לספר בעצמי את אח שלי, אני
צריכה לגלח את הכלב שלי. (נשבע לכם שאמרו לי את זה, ודווקא היא
לא שיקרה לי - ראיתי את החיה המסכנה אחרי שבוע, ובחיים שלי לא
ראיתי כלב יותר מכוער. או עכברוש יותר יפה, אני לא בטוח.) שיער
זה כבר פאסה, אי אפשר להתחדש קצת? הרי אנחנו מוצאים כל הזמן
דרכים חדשות להתחיל עם בחורות, הן לא יכולות למצוא דרכים חדשות
לסרב?

מישהי אמרה לי פעם שהארון שלה בבית נשרף, ושלכן היא צריכה לסדר
את כל הדברים שהיו עליו. נראה לי שהיא התבלבלה ועירבבה בין שני
תירוצים, ששניהם כשלעצמם מסריחים : אחד שהבית שלה (או משהו)
נשרף, והשני שהיא צריכה לסדר את הארון. כי איך בדיוק הארון
נשרף מבלי שהדברים עליו נשרפו? מצד שני זאת הייתה בלונדינית,
אז לך תדע.

אמרו לי שאני גבוה מדי, שאני נמוך מדי. שאני רזה מדי, שמן מדי,
שאני דומה מדי לביבי נתניהו (לא הבנתי מה כ"כ רע בזה, הוא לא
נחשב חתיך? ועוד ראש ממשלה, אז בכלל). דניאלה אמרה לי שאני
יודע אנגלית טוב מדי, ושזה מרתיע אותה. זה נשמע לי דיי מטומטם,
אבל שיהיה, גם ככה היא לא הייתה כזאת משהו.

בת-אל אמרה לי שהיא בחלק ממסע גילוי עצמי רוחני, ושכחלק מזה
היא לא יוצאת בחודשיים הקרובים, למרות שאני דווקא נראה לה
נחמד. לירן הודיעה שלפי זה שאני נועל סנדלים, רואים שאנחנו לא
נתאים. שהיא ישר יכולה לראות איזה מין בן-אדם מישהו, לפי
הנעליים שאני נועל, ושסנדלים זה פשוט לא. נטע התחילה עם איזה
קטע שאין לה בעייה להפגש איתי, אבל מה כבר נעשה? נראה סרט? אין
סרטים טובים. נשתה קפה? יש לה קפה בבית. נטייל על החוף? קר
מדי. נצא למועדון? יש פיגועים. בסוף סגרנו על זה שאם אני אמצא
משהו מתאים, שאני אודיע לה. אני עדיין מחפש, יש לכם איזה
רעיון?

מיקי טענה שהיא נוסעת לפסטיבל הסרטים. בפאריז. סיפרתי לה את
הבדיחה על למה צרפתיות אומרת "פארי" ולא "פאריז". (כי הן לא
יכולות להוציא את ה-ז' מהפה). לא הצחיק אותה. לא ראיתי אותה
מאז. רעות לקחה את זה צעד אחד הלאה, וטענה שהיא עוזבת את הארץ
בעוד יומיים. לא זוכר בדיוק למה. החלטתי שזה כזה תירוץ
אולטימטיבי, שאני אתן לה את הכבוד ולא אבדוק אפילו. אבל במקרה
נתקלתי בה במכון כושר אחרי שבוע. היא אמרה שביטלו לה את הטיסה.
נו, ובעקבות זה החלטת לא לעזוב את הארץ? לא ראיתי טעם אפילו
לשאול. חבל, דווקא הייתה שווה.

תמר אמרה שאני דומה מדי לחבר הקודם שלה. נו, אמרתי, אם הוא היה
טוב לך, מה אני רע? הוא בכלא עכשיו, היא אמרה לי. על זה שניסה
לרצוח אותי. זה גמר את השיחה דיי מהר.

תירוצים של חנוניות זה הכי מצחיק. אני צריכה להכין שיעורים,
להתכונן למבחן, אנא עארף. זה עוד היה חצי-נורמלי בתיכון, אבל
גמרנו כבר את זה, עכשיו זה אוניברסיטה, חיים אמיתיים. הרבה אני
גם מקבל מילדות טובות דברים כמו אני צריכה לראות טלויזיה, יש
את התוכנית שאני הכי אוהבת. ואיכשהו זה תמיד "חברים". תמיד.
כבר כמה משדרים את התוכנית הזאת? עשרים פעם בשבוע? ואיך יצא
שכל הכוסיות בארץ רואות את זה?

אבל אני לא מתווכח עם תירוצים. אף פעם. זתומרת, לא רוצה - לא
צריך. יענו, אם את באמת רוצה - תמצאי דרך לעקוף את התירוץ.
תקליטי "חברים", תגלחי את הכלב מחר, תלכי לפסטיבל הסרטים בעכו
במקום בפאריז. שם הן לפחות יודעות להוציא את זה מהפה.
ת'כלס, כשאני צריך לאלתר תירוץ, אני עושה את זה בלי בעייה.
ואני תמיד משתדל למצוא משהו חמוד כזה, לא משהו סתם. אני גם
אוהב שבחורות עושות אותו דבר. נגיד אם מישהי אומרת שהיא בדיוק
הולכת בשישי הזה להופעה, אז שכבר תגיד משהו מעניין. נגיד שהיא
טסה לאנגליה להופעה של אואזיס, שאת זה אני יכול להבין. אפילו
אני הייתי מוותר על פגישה עם עצמי בשביל הופעה של אואזיס.

אבל נראה לי שהתירוץ הכי טוב שנתנו לי, שבעצם בכלל לא היה
תירוץ, היה מאיזה שחרחורת יפהפיה שפגשתי בקניון באחת החנויות
המוזרות האלה של דברים פריקים מהודו או תאילנד או איזה מקום
אחר בקצה העולם. קלטתי אותה מסתכלת על הנירות הריחניים האלה,
הפלצתי לה איזה סיפור על הנרות, ואחרי כמה דקות של שיחה הזמנתי
אותה לסרט. אמרה לי שהיא גרה רחוק, שהיא בכלל לא מפה. אמרתי לה
חפיף, יש לי אוטו, אני אסע אלייך. איפה את גרה? שאלתי. חברון,
היא אמרה. מה חברון? שאלתי. חברון זה ערבים, אמרתי. נכון, היא
אמרה.