בנחשים סבוכים
ראיתי
צמות שחורות
ישראליות.
וטרזן מציק
כשמירי לא גננת,
כל אחד גיבור
בחצר כשמירי
משתינה.
החצר הגדולה לא נגמרת
כל היום,
כל החום,
מציץ בין העצים.

ישראלה, איך
עברו השנים.
התפרקו הצמות
כמו נחשים סבוכים.
התפצלו בשדה
אבנים.
ובלילות נשארתי
חמים לצמות
ותחתונים
צהובים מאחורי
שיחי יום הולדת.

איך בכית בגללי
ישראלה.
איך הלשנת עלי
ולא התלשננו.
איך התמרפקת עלי
ולא התפרקנו
על שטחים כבושים
לא מסומנים
על השולחן.
לכלכתי לך
בלורד את הסרגל.

אם רק היית בוכה ושותקת,
אם רק היית נהנית וגומרת
איך היינו לומדים.
מזל שהיינו קטנים.
ישראלה,
בלי לסבול,
איך היינו גדלים?