אינני יודע מדוע סיכנתי את חיי ואת חיי אדם חף מפשע על מנת
להצילו.
אינני יודע אם כשעשיתי זאת מחשבותיי היו נטולות כל יצר אנוכי,
משום כך הזדעזעתי לגלות בסוף כל העניין, שאותו נער, היה בעצם
בנו של אחד מעשירי לונדון, אשר חיפש עצמו במסעות ללב ים,
ובהרפתקות, כך סיפר לי, אשר היו מפילות את אביו למשכב. לעיתים
נדמה לי כשעשיתי נכון כשפעלתי כפי שאמר לי רצוני, אולי משום
אלטרואיזם מובהק ונקי, אך אולי היה איזה שמץ של מחשבה, אשר
התבצרה במוחי, ואמרה שמה הדבר יניב לי גמול כלשהו בעתיד.
צירופי מקרים אלו, כשלימים נראו מצחיקים , אפילו מגוחכים, היום
מקבלים מעין חזות אחרת, נעלה יותר, אצילית יותר, מעולם לא
העזתי לחשוב או להחשיב אותי לאציל, לאדם אשר ישליך את חייו
מנגד למען הבריות, אינני כזה ואף לא הייתי, גנב נשארתי וגנב
אשאר עד יום מותי.

כאשר פנה אלי ידידי הטוב, בקפה - מסבאה ' רידינג ' שברח'
דאונינג 24, חשבתי שמה רוצה הוא להחליף מילים בנוגע לעברנו
במשותף, מה רבה הייתה הפתעתי כשניכנס הוא בחליפת עסקים מהודרת,
ומתבונן היה בשעונו המוזהב אשר הזדחל מכיס מעילו, "ג'ון מרווין
הארור", קידמתי את פניו כשם שיורדי ים מברכים זה את רעהו,
"מעולם לא חשבתי שאראה עוד את פרצופך המעוות", הוא חייך ושלח
זרועותיו לחבקני, לימים ידענו שנינו כי יום יבוא ופגישתנו לא
תהיה מן הנמנע, היה זה קרוב לחמש שנים כשעלה הוא על ספינתו
והפליג למזרח, והנה אני עמדתי אז רועד ומצונן, בחשכת הליל,
ונופפתי לשלום לעבר צללית הספינה העוזבת את החוף.
"מה שלומך?, וויל", התיישב וחיוכו לא נמוג מפניו, "עדיין חובב
הרפתקאות", הכריז לשמע כובע המלח הלבנבן, ומדי הצי המגוהצים
שלבשתי. "איך זה לעבוד בשירות המדינה?, אחרי כל כך הרבה זמן
שפעלנו נגדה, אתה זוכר?, וויל, מפעל הרובים בג'מייקה?".
"איך אוכל לשכוח, ידידי, פניהם ההמומות שלא ראו בבוקר דבר מלבד
הריסות, היו אלה זמנים, ג'ון".
"אכן, כן, ידידי", הוא הניף את ידו, ובין רגע הופיעה מלצרית
אדמונית, כחולת עיניים ליד שולחננו ופנקס בידה השמאלית, "מה
תזמינו?", אמרה ושלפה מתוך חצאיתה עט כחלחל.
"רום!!", אמרנו שנינו כבדיחה פרטית, וצחוק ממושך השתרר לאחר
מכן, המלצרית רשמה זאת בפנקס והלכה לדרכה.

אינני יודע אם שודד ים היה היעוד שלו קיוויתי ושאפתי כל חיי,
הרי אני זוכר כי משחר ילדותי הבטתי אל הים, וחלמתי לשים חותמי
עליו - לעד, אך מה מוזר הוא המקרה, כי חמש עשרה שנה לאחר מכן
מצאתי עצמי מנקה את סיפונו של רב חובל שטוטגרט וספינתו "העלמה
מרי", בדרכם לאיי הודו, והנה בדרכינו, נתקלה ספינתו של רב
החובל, בספינת שודדי ים וזאת פשטה על הסיפון וטבחה באנשי הצוות
כאילו מקקים היינו ותו לא.
הייתי רוצה לחשוב כי אצבע הגורל נשלחה אלי באותם רגעים בהם
עמדנו בשורה, מוכנים ליפול לים הכרישים מתחתינו, אך קרה המקרה
ומזוט הספינה, הגיח הטבח, ונתן מבט ממושך בכולנו, "אותו", אמר
והצביע עלי, "הוא חזק ובריא, מתאים לעבודת קליפה ובישול", אחר
משחזר הטבח למעונו, הוציא אותי רב החובל מן השורה, ולשאר נתן
ללכת אל מותם במעמקי הים, עיני דומעות היו אז, ונפשי רצתה למות
איתם, עם ידידי המנוחים, אך לא ניתנה לי שהות להחליט ומייד תפס
בחור גבה קומה וחסר שיניים את מקטורני וגררני אל תאי הדחוק
והקט, "תאכל", אמר וזרק בתוך צלוחית של כלב שאריות מארוחת
שלשום בערב, רציתי למות.

"ובכן, ג'ון", פניתי אליו לאור בקבוק הרום השחור עב הכרס,
"נראה שגיזרתך כבר לא הייתה מה שהייתה פעם, העמסת מטען בשנים
בהם היית בגולה, לא כן?",
"הנך חצוף ויהיר כפי שהיית אז", לגלג ג'ון, "אבל את האשמה תוכל
לטפול על הטבחית שלי ופשטידת תפוחי האדמה הנפלאה שהיא נוטה
להכין לעיתים כה קרובות", וטפח על כירסו, "החיים טובים, וויל",
אמר ונאנח, "השגתי את אשר רציתי - עושר, משפחה אוהבת, ויין
טוב".
"אני שמח בשבילך, ג'ון, נראה שאבי אינו להוט עד כדי כך
מעיסוקי, אני בטוח כי רצונו ניבא לי עתיד אחר". אמרתי ותוגה
נפלה על פני.
"עורך דין?", שאל ג'ון.
"זה ולא אחר", עניתי, "אך אל לנו להטריח עצמנו בקטרוג אותם
אנשים אשר אני רואה כי אתה כבר נפלת בשבי, והפכת כמוהם".
"לדג מת במדבר", צחק ג'ון ולגם עוד כוסית, "לעולם לא".

אינני חושב כי כוח עליון הוא זה שחילצני מן המטבח והפכינו למלח
מן השורה, ואינני בטוח עד היום כי צירוף מקרים בלבד הוא זה אשר
נתן לי את פיקוד הספינה לאחר מותו של הקפטן, "קפטן רוב", קראו
לי בגאווה אנשי הסיפון, וספינה אחר ספינה בזזנו ומילאנו מחסנו
בזהב וכסף וסחורות טובות. וספינתי "ג'נסיס", ובכן,היא הייתה
הגדולה והמאיימת שבימות הצפון ובמערב האוקיאנוס ההודי. הייתי
מהלך יום אחר יום לקראת שקיעת השמש, מאזין לקולות השירה
המחוספסים של אנשי רווי השיכר , מתבונן הייתי אל השמש הנעלמת,
ומחשבות פרישה נדדו לעבר היבשה כשם שליטפתי את זקני האפרפר אשר
התבדר ברוח הים הקרירה.

"אז התעשרתי ממכרות זהב, אה?", חזרתי על דבריו בהתפעלות, הנה
יושב למולי אדם אשר את רוב ימיו בילה בעוני ודלות, והנה עכשיו
אנשים רוקדים לשריקתו, "בעל המאה הוא בעל הדעה", הכריז, "למדתי
זאת על הדרך הקשה ביותר".
"משום משפט זה בחרתי בחיי נטולי החומריות, ידידי, איני מוכן
להיות כאבי אשר אנשיו למראה מטבע זהב אחד ירקדו ככסילים
ללגלוגו המזלזל, חרפה ידידי, פשוט חרפה".
"ובכן, חוששתני שהגיע הזמן ללכת, נעים היה לפגוש אותך לאחר
שנים כה רבות, וויל, תמסור ד"ש לאביך".
"אמסור עוד אמסור", אמרתי ושנינו קמנו מן השולחן ולחצנו ידיים
בחמימות, "היה שלום", אמר והתבונן פעם נוספת בשעונו המוזהב,
"מחכים לי במשרד", החזיר את שעונו לכיסו, ופסע אחוצה לעבר
מרכבתו  המחכה. "היה שלום לוויתן", צחקתי ונופפתי לשלום, אחר
הנחתי כמה מטבעות כהוקרה לשירותה של המלצרית, ויצאתי לדרכי,
פעמי לעבר הנמל, שם חיכתה ספינתי לצאת לדרכה מן המזח.

אני זוכר שנים אחר כך, כששערי הפך לבן בצידי ראשי, וראייתי
החלה מיטשטשת ותקופות רבות שהוי הייתי בגעגועי ערגה לאדמתי אשר
השארתי מאחור. אוויר הים החל מאוס עלי, ושירת אנשי נישמעה לי
צורמת מתמיד. יותר לא שמחתי כשלגמתי מן הרום, ובזיזה על אוצרות
יקרים נראתה לי שפלה ומשעממת, הפכתי לזקן, התבגרתי, הזדקנתי,
ועכשיו הנה הרגע להעניק את תוארי לאדם אחר, אדם אשר יאהב את
אשר הוא עושה, ויעריך את ספינתי כמעט כמוני.

עלינו על הספינה לקראת הצהריים, ונעמדנו למפקד ספירה, פניו של
החובל הראשון זעפו כאשר נוכח לדעת כי איש מצוותו חסר, ולאחר
קללות וגידופים כי יטפל באיש ויענישו על חוסר אחריותו, הרמנו
עוגן, והשארנו את נוף העיר ההומה מאחורינו, לא לפני שצפינו
במרחק אחר ריצתו המקרטעת של איש הצוות החסר, שאת תפקידו נטלתי
אני - עוזר טבח ראשון.
כך חלפו להם ימי השיט על מימי האוקיאנוס, דרכינו חוצה את כיף
התקווה הטובה בדרכינו לקנדה, שם מחכה משלוח בדים ויינות, רב
החובל אותו נבצרנו מלפגוש התמקם בחדרו ושלח הוראותיו דרך החובל
הראשון אשר שימש לו כדובר ויד ימינו.

היה זה יום שטוף שמש, כאשר צעק המשקיף כי רואה הוא ספינה השטה
לכיוון מזרח ודגל בריטניה על תורנה, "35 מעלות צפונה", צעק
המשקיף וכולנו הסבנו מבטינו לנקודה שאמר. ישבתי על מדרגות
התורן, משקיף בעזרת משקפת חד עינית על הספינה שמנגד, אנשיה אשר
הספיקו להבחין בנו, החלו מתרוצצים כעכברים על הסיפון ספינה
נטרפת, מרימים מפרסיהם, ומנסים לברוח, אך אין בורחים מקפטן
רוב, זאת למדו על בשרן ספינות כה רבות.
המשכנו להדביק את הספינה הנסה, עד אשר חרטומה היה במרחק פגיעת
תותח, הוריתי לאנשי לטעון את קליע, והנה לאחר שניות אחדות נשמע
קול נפץ, וכדור תותח נחת בסמוך לירכתי הסירה, מתיז אחריו נחשול
מים ענק.
ההדף האט לרגע את מהירותנו, אך במהרה השגנו את המרחק האבוד,
וכדור נוסף נירה מלוע התותח, הפעם פגע הוא בטבור הספינה, משאיר
אחריו שלל מפרסים קרועים. "יש!!", צעקו אנשי הצוות, "הם
נעצרו". התקרבנו אליהם לנגד דגלם הלבן אשר הונף במקום דגלה של
אנגליה באות כניעה. ירדנו מן הסיפון בחבלים לעבר ספינת המסחר,
והעמדנו את צוותה בשורה, כפי שעשה לי מנהיגה הקודם של ספינתי.
בזזנו את שלל היינות המתוקים, ובדי המשי הרכים לאור קריאות
השימחה על חגיגת השיכרה אשר הולכת להיערך באותו הערב הממש.
פירקנו את נשקם של שומרי הספינה, ולקחנו שלושה שבויים איתנו,
את השאר עזבנו לנפשם, כנועים וחסרי כל מטען ונכס.
הספינה התרחקה בחיפזון לעבר המזרח, ושלושת השבויים עמדו דום על
הסיפון, כאשר החובל הראשון של ספינתי, אדם כבד גוף ושעיר, החל
מגדף ומקלל אותם, לעיתים אף מעניק אגרוף או בעיטה לאחד מהם,
סתם מתוך שעשוע.

שלושה חודשים לאחר שעזבתי את לונדון הגענו לקנדה, שום סופה או
סערה לא ניצבה בדרכינו, והשיט היה מהיר ונוח. כאשר הגענו לקנדה
פרקנו את מטען התבלינים ובתמורה העמסנו מאות ארגזי רום וויסקי,
וכמה טונות של בדי משי. עזבנו את חופי קנדה ביום שלישי בבוקר,
כאשר נחשול קצף מלווה אותנו עד אשר היבשה הפכה לים, והאופק היה
דק ושטוח מתמיד. אחר עשרה ימים של שיט, ראינו ספינה באופק,
המשקיף צעק כי אלו שודדי ים, והגי הספינה החל לשנות כיוון,
ומייד כולנו רצנו כמטורפים לחזק את המפרסים על מנת לתפוס
מהירות ולקוות לטוב.

נראה היה כי במהלך השנים איבדתי מעט מקשיחותי אשר נתנה בימים
עברו אישור לגרימת סבל אצל אנשים חפים מפשע, אך הפעם, איני
יודע אם שוב היה זה יד הגורל, הוריתי לאנשי להניחם לשלווה,
ובעצמי פרקתי אותם מאזיקיהם. אנשי ליוו אותם לתאיהם כאשר
שולחים הם לעברי מבטים חמוצים ומאוכזבים, ידעתי כי זמני קרב,
ולא חפצתי כי אף אחד מצוות השיכורים אשר היה לרשותי, יחליפני
בתפקידי. אין זה תפקיד לחסר שכל אשר מבלה את זמנו בשיכרה
והוללת, אין זה מתאים וראוי על מנת למלא תפקיד אחראי של קפיטן
ספינת שודדי ים.
לאחר שקיעת החמה, וארוחת הערב, החלטתי לעשות טיול קטן בירכתי
הספינה. ירדתי מטה דרך צוהר הכניסה, והילכתי בצעדים איטיים
סביב תאי הצוות, מלבד שלושת השבויים אשר נעולים היו בחדרם,
מגורי הצוות היו נטושים, הנה הם חוגגים עכשיו את האוצר אשר
נקלע לידם, שותים אותו עד תום. משני חדרי השבויים בקעו קולות
בכי ויבבה, לא ידעתי אם לרחם או לכעוס על אותם אנשים המתנהגים
כילדות קטנות, בושה וחרפה לכל חובל ויורד ים. מן החדר השלישי
אולם לא נשמעו קולות כלל, תהיתי אם הבחור בוכה חרישית, או מת
מהלם או פחד, פתחתי את דלת התא ושמתי פעמי פנימה.

"אמור לי קפטן", פנה הוא אלי בקול סמכותי ללא רבב, "האם אנו
הולכים למות?", מבטי הונח על עיניו היבשות, ועל לחיו הופיעה
צלקת שטוחה, כסנטימטר מתחת לעינו השמאלית. "בבוא הזמן - כן",
עניתי בקול מבין על מנת להמתיק את התרופה. "מצחיק", אמר הבחור,
"לא כך רצה אבי שאסיים את חיי, אולם לכך אני קיוויתי".
"אין אדם המקווה למותו, אלא אם כן הוא משוגע או רפה שכל".
"אני קצת משניהם", אמר הבחור והתיישב.
"הקשב", פניתי אליו, ומבטו נישלח אל קיר העץ, "אולי יש דרך
לשנות קצת את עתידך, אולי אחרי הכל סופך לא למות על ספינתי".
"למה את מתכוון?", קולו נעשה חזק מבתחילה.
"זה כבר שנים רבות שאני שט עם צוותי ובוזז ספינות, איני בחרתי
בתפקיד הזה, זהו תפקיד שייעד לי הגורל, אולי הגיע הזמן להעבירו
לאדם אחר. שמע לי ילד, מאסו לי כל מעשי השוד, מאסו עלי המים
והאוקיאנוס, מאסתי כבר מזמן בהוללות ושיכרות, כל רצוני הוא
לדרוך על אדמת יבשה - לעד".
"מה אתה מנסה להגיד?", תמה.
"מחר בבוקר, אנשי יובילו את חבריך למוות בטוח במעמקי הים, אין
אני יכול לעשות דבר כי כך יחרץ גורל שנינו, אולם", ראיתי את
אוזניו קשבות, והוא מתוח כקפיץ, "אינני מתכוון להניח להם לשים
את ידם עליך, מבעוד מועד הכנתי ספינת בריחה, הקשורה לירכתי
הספינה, בעלות השחר אני מתכוון להפליג צפונה, לעבר חופי
אנגליה, לוקח לי כמענק שחרור", וכאן צחקתי מעט, "חלק בשלל
שאספנו במרוצת השנים, ואתה בני".
"כן", מבטו היה נוקב.
"לך אני מוריש את הספינה, מי ייתן וקרוץ אתה מן החומר בו
עשויים אנשים ללא חט, וספנים גדולים ואמיצים, הנה אני משאיר את
עתיד ספינתי לך".
"אך מה עם צוותך, הלא ישימו לב כי שבוי הוא זה אשר מנהל את
ספינתם, איני חושב שיעברו על כך לסדר היום".
"או!! נערי, הם אינם יודעים להבחין בין שמאלם וימינם, שכלם כה
מלא ביין שלא ישימו לב לעולם כי איש צוות חדש נוסף לקרבם, הנה
עכשיו הולך אני להודיע כי מתת משום פחד ועצב, וכי את גופתך
זרקתי לים".
"אך אין זה הופך אותי עדיין לקפטן הספינה, לא כן?".
"בוודאי שכן",  הרגעתיו, "היותך היחידי אשר מוחו צלול בספינה
הופך אותך מיידית לבעל השליטה, אל תדאג, אף אחד מאותם כסילים
לא יגיד דבר, הם אינם מעוניינים בפיקוד אחראי, כל שתיתן להם
הוא יין והלא הם המאושרים שבאדם".
"תודה קפטן", אמר ועיניו זרחו.
"אל תודה לי עד אשר תדרוך בביטחה על הסיפון כבעליה החדשים של
ספינתי, כשיגיע הרגע, הנך מוזמן להודות לי ככל שתחפוץ, להתראות
נער".
"בהצלחה", אמר, "זכור כי וויל אירווינג חב לך את חייו".
"אזכור זאת, היה שלום, מי ייתן ותיצלח", נפרדתי לשלום, משאיר
אחרי את דלת תאו פתוחה לרווחה.