יום אחד, מספר שנים לפני מרד בר כוכבא, כשהיה רבי עקיבא יושב
בביתו ומעיין בתורה, ובעוד החשיכה יורדת על הערב, והיה הגשם
נשפך אותו הערב בנדיבות מהשמיים כי נפתחו ארובותיהם, ורבי
עקיבא שעיניו הבוהות היו שקועות רגע לפני כן בחלון, כמחפשות
סימן מיוחד בגשם הזועף, הפנה לפתע ראשו לשמע דפיקות עזות
בדלת.
רץ אץ רבינו לפתוח את הדלת לאורח הבלתי קרוא, והנה התפלא מאוד
לגלות שם במקום בו עמדה עד לפני רגע רק החשכה בבדידותה, את רבי
אלעזר בן שמוע שניצב באסקופת ביתו רטוב עד שד עצמותיו.
'אלוקי אלוקים, רבי אלעזר!' קרא רבי עקיבא 'הכנס, הכנס. שלא
תרטב עוד, חלילה.'
רבי אלעזר מהר לחדור את החדר ורבי עקיבא מיהר והשליך לכיוונו
מטלית יבשה.
'תתנגב' הורה, ורבי אלעזר מיהר לעשות כפי שציווה עליו המבוגר
ממנו.
היו אלו ימים קשים לרבי אלעזר ורבי עקיבא היה נוהג לעזור
ולהשמיע מספר מילים מעודדות בפניו, וזאת אף כי פקפק לא אחת
בהשפעת אלו על זה. עכשיו תלה הרבי הזקן את עיניו החכמות וציפה
למוצא פיו של עמיתו הצעיר, אלא שזה, מתנשם עדיין מהריצה בגשם
השוטף, לא פנה אליו בדברים אלא רק הביט בו במבט עצוב וכמדומה
חסר תקנה שפגישה קצרה בו הספיקה על מנת ללמד רבי עקיבא על מלוא
חומרת המצב.
לא הייתה זו הפעם הראשונה בה עלה רבי אלעזר באותם ימים למעונו
של רבי עקיבא על מנת לשפוך יגון ליבו ולשמוע עצת חכמה, כי
הייתה רוחו מייסרת אותו בצרתו הקשה, הכאב שגרמה לו זוגתו, או
על מנת לדייק זו שהייתה זוגתו לשעבר. עוד לפני שנישא לה זה,
אמרו לו שאר החכמים שלא ימצא בה ביעל אישה טובה, שלא תותיר לו
זו רגע מנוח או מרגוע, ותעתיק דעתו מתלמוד התורה להבלי הנשים.
אלא שרבי אלעזר, אז עדיין עלם צעיר, נחוש ועקשן, לא ניתן היה
להניאו מרצונו לשאת את האישה הסוררת. ואף כשהתרה בו רבו ואמר
לו: דמעות רבות וסבל עוד תביא לך האישה הזו; לא וויתר ועוד
הושמן לבבו, והוסיף וטען בפני רבי עקיבא שבעזרתה יביא נפש
נוספת לעולמה של יהדות. שיעל לא אישה מן השורה הייתה, אלא תמיד
הייתה בולטת ממנה באהבה ובשנאה ובשגיונותיה השונים עד שפעמים
לא מעטות הביאה את אמה לידי בכי ואת אביה ז"ל לידי הרמת קול
וישמור אותנו זכרו מלהזכיר מה עוד. ולבסוף הפליג רבי אלעזר,
שרחשה לו העיירה כולה חיבה ואהבה, כה בשיכנועיו עד שנתן אף רבי
עקיבא בלב כבד את ברכתו לזוג הטרי, ואביו של רבי אלעזר את
הסכמתו לזיווג המפתיע.
שש שנים בילה יחדיו הזוג הצעיר. שש שנים סוערות. פעמים רבות
היה רבי אלעזר מגיע באיחור לבית הכנסת בבוקר, או שהיה מגיע
ברוח שפופה, ופעמים רבות נאלץ להסביר את התנהגות יעל שרבים לא
ראוה בעין יפה. ובכל זאת, ואף כי לעיתים עלו גם בלבו מחשבות
ששגה כשבחר ביעל לכלתו, הרי היה שמח לרוב חלקו ובביתו הקטן,
וזאת אף על פי שלא הרתה לו זאת בנים. יום אחד, שבועיים לאחר
ויכוח גדול במיוחד, קמה יעל ועזבה את הבית לארץ הגדולה, ולא
שבה עוד. והלך רבי אלעזר לחפשה מספר פעמים ופגש אותה מתגוררת
לבדה אצל האדומים ועוסקת במלאכת יד. ובקשה ממנו שיעניק לה גט,
והביא  עדים ורב עד פתח ביתה והתיר לה גט ושב לביתו. והיה רבי
אלעזר מקדיש עצמו לתלמוד התורה יותר במשנה מרץ ועוז והיה יושב
מבוקר ועד לילה עם רבי עקיבא ומעיין בכתובים ומתדיין ושח איתו
סודותיהם, והיה נאהב עד מאוד על  לב רבי עקיבא. ולעיתים
ביחידות היה מגלה לו רבי אלעזר משא ליבו הכבד ואז הייתה
משתופפת רוחו של רבי עקיבא שאשתו עזבה העולם מספר חודשים קודם
להסתלקותה של יעל, והיה נעצב כרבי אלעזר עצמו. ולא פעם ולא
פעמיים שמיררו השניים יחדיו בבכי, כל אחד מהם נושא במחשבתו את
דמותו האהובה, והרטיבו ברוב רגשתם את דפי ספר התורה. אלא שרבי
אלעזר, אהבתו כה עזה הייתה, עד שכבר לא פעם ולא פעמיים שנשבר
ברוחו, יצא את בני ברק ללא לגלות לאדם, ועשה את הלילה בדרך עד
שהגיע לביתה של יעל. שם היה מוחל על כבודו היה מתחנן בפניה
שתשוב אליו ויחדשו ימיהם כבעבר. אלא שהייתה זו משלחת אותו שוב
ושוב מעל פניה והיה הרבי חוזר כלעומת שבא ורוחו נכאה עוד
ויותר, ובימים שעקבו מפגשים אומללים אלו לא צלח בידו דבר ורושם
היה בבדידות חדרו השומם מגילות ארוכות ושירת אהבה כשדמותה
הנעדרת של יעל למול עיני רוחו. בשיריו לא הרשה לאיש לקרוא, אף
לא ליעל, אף לא לרבי עקיבא. והיו מדברים בשירים האלה בכפר
שיפים הם מכל שירת אהבה שכתב אדם מאז שורר המלך דוד את שירו,
ואף זימה או גסות רוח אין בהן, אלא רגשות עדינים המביאים לב
אדם לשאיפה וכיסוף עצובים. וכל סיפור הביקורים והמסעות העגומים
וחסרי התקווה הללו החל בחגיגת הפורים שאירעה אותה שנה, שבה
הרבה רבי אלעזר בשתיית היין ובעודו נשען על כתפו של רבי עקיבא
והבל פיו המריח מתמלט לאוזנו ואפיו של זה, החל להרבות ולהפליג
בסיפורים מסיפורים על חייו המשותפים עם יעל, ופני רבי עקיבא
העצובות הטו אוזן ולא ידע רבי עקיבא אם בנחת מדבר ידידו או
בצער. והיה מצייר ימיו קדם כאילו לא בעולנו הזה קרו, אלא היו
נוטלים מקומם בעולם אחר ובהיר שכולו שפע וברכה בלתי מוגבלים.
עד שלבסוף התעצב רבי עקיבא כי אמר אל ליבו: מוצא זה אהבה ועונג
באישה אך בתורה כולה אינו מוצא נחמה על מנת שתפצה אותו על אישה
אחת סוררת. וקם רבי עקיבא מוכה יגון ורוח נכאים ומכיוון שנתעצב
כה על ליבו ולא רצה להחטיא את החוגגים האחרים ולדכדך אותם בערב
פורים הזדרז להמציא דבר לתירוץ ועזב במהירות את מקום החגיגה.
ורבי אלעזר, שכבר שרוי היה בגילופין, לא שם עוד ליבו לחברו אלא
שהחל להפליג בפני השולחן כולו בסיפורים יפים וגם עצובים. והיו
האברכים נקהלים ונסובים על שולחנו ובעיניהם הפתיות היו מאזינים
ושמחים בסיפורים הנאים, וחלקם אף קנאו ולב חלקם נעצב - אך עין
איש לא הייתה בו צרה. והיו ביניהם שכה נתרגשו לבבותיהם אותו
הערב, עד שחזרו אותו הלילה והעירו נשותיהן מיצוען ופנו אליהן
במילים נרגשות, או שהבטיחו לעצמם, או שכמהו, או שאמרו לעצמם
'כשתהיה לי פעם אישה, אדע...'
אך למרות ששמחו ניחם מאוחר יותר על שסיפר את הסיפורים. ולא טוב
היה זה, כי כשיפות המחשבות ופיוטיים השרעפים, עדיין יפה
שיוותרו בין אדם ויקירתו ויש המחמירים ואומרים בין אדם וליבו
ורבי אלעזר היה אומר אולי בין אדם ובין רבי עקיבא. ומתבייש היה
באותו הערב שהחטיא את האברכים הצעירים. וכשראתה אותו יעל מגיע
אותו לילה שיכור לביקתתה וכשדפק בקול על דלתה כעסה כל כך ולא
הסכימה כלל לבוא עמו בדברים, וזאת על אף שעשה מספר שעות בדרך
על מנת להגיע עד אליה. ושוחחו כרבע השעה עד שסרבה להוסיף מילה
אחת עוד וביקשה אותו שלא יחזור שוב, והתחנן זה, והשיבה זו
שיחזור למחרת אם ברצונו כך, אולם דבר אין לה אליו. ושאל אותה
אם מהרהרת היא בו, ואמרה 'כמובן, מדי יום.' אולם בכל זאת לא
חשקה להחליף עימו דברים. והבין שעדיין חשב היא אליו בליבה, אבל
למחרת לא חזר עוד, כי ידע שבכך לא רצתה. זו הייתה הפעם הראשונה
ומאז חזר זאת וארע שוב ושוב מדי מספר חודשים. והפעם האחרונה
אמש. וכעת בהו עיניו הכבויות של רבי אלעזר באלו של רבי עקיבא
ורבי אלעזר שאף שאיפה עמוקה.
'כעת מבין אני דבר.שקראתי בזמנו, או סיפר לי אדם כשהייתי עוד
נער פתי וצעיר בימים, וסיפר לי על זקנתו ומרירים היו דבריו
ואמר פסגת חייו עברה ולא תשוב עוד. נכמר אז לבי ורוחי נרעשה.
שיודע אתה, שתמיד אני מאמין שהטוב עוד בהמשך הוא נמצא. והנה
אתה מבין, איזה אדם אני ללא אישה וילדים? וחושבני אולי חלפה
פסגתי כאן ללא שוב...'
הישיר רבי עקיבא מבטו לזה של רבי אלעזר ולא הרפה מעיניו אך פיו
לא פצה. והוסיף לשבת כך מספר דקות וגופו הזקן אף לא זע בכסאו,
עד שנדמה היה לאדם זר, אם היה הגורל מזמנו לאותו מקום, שנרדם
הזקן בכסאו ועיניו פקוחות. אלא שהיטיב להכיר רבי אלעזר את רבי
עקיבא ובסבלנות חיכה למוצא פיו, אף כי בושש זה לבוא. ולאחר
שחלפו מספר דקות נוספות נדמה היה לרבי אלעזר לפתע שאולי מוטל
עליו לומר דבר נוסף ואמר: 'הודחתי שוב. גירשה אותי מעל פניה
כגרש השועל מהכרם ולבי איבד עצותיו.'
אז נשתתק שוב והביט בפניו רבות הרושם של רבי עקיבא וידע שלא
נצטרך להוסיף עוד דבר. וישבו שם שני החברים הוותיקים עוד שעה
ארוכה בשתיקה, ולא ברור היה גם לרבי אלעזר אם יאמר רבי עקיבא
דבר או יותיר אותו במבוכתו.
ואירע הדבר ופצה רבי עקיבא את פיו ויאמר: 'לך לביתך, רבי
אלעזר. לך לביתך וכתוב את אשר מציק ומטריד רוחך. ומבקש אני ממך
שתשכח כל אשר אינו על ליבך ואם נצרך ממך שכח אף את השם אם תוכל
והעיקר שתהיה שם בודד ותהיה מולך רק תמונתה. והעלה לפניך את
הדמות המכבידה עליך ודע אותה והגשם אותה ויהיה זה במילה. ושב
על מכתבתך והתמסר לנפשך ובלה כל הלילה גם אם נדרש ממך, ותקום
מחר בבוקר לתפילת שחרית, ובכיסך מילותייך ורגשות לבבך וייטב לך
ולא יוסיפו עוד הזכרונות והספקות קשיים על לבבך.' וידם ולא
יוסיף עוד מילה.
ויוסיף רבי אלעזר שבת, וראה עוד את מחצית השעה עוברת קודם שקם
ממקומו, יצא מהדלת ללא דבר, ונעלם לחשיכת הליל. ומאוחר יותר,
ביושבו מכתבתו ובעודו מרהיב מרוחו על הנייר, נלהב כל כך שנשכחה
מליבו שעת הלילה המאוחרת ודובר היה לעצמו בעוד הוא כותב:
"...וחשש לי שעימך, אהובתי, חלפה פסגתי ולא תשוב עוד. תמהני
ומסעירה נפשי שאלת המועד?"
כתפילה חרישית ביטא את המילים הללו אולם בעודו ממלמל דברים
אחדים היה כותב על הדף דברים אחרים וכך היה עושה תמיד בעת
כתיבתו:
"לקרוא לרגע אחד זכרון? מול עיני חולפים רק רגעי פורענות
ושיברון שחלפו ביני לבינך, ובכל זאת כשאני מהרהר בהם עוד,
נדמים הם כולם לקללות ימי סררה המעידות על כלל שגרת ברכה -
רגעים מתארכים של חסד. אולי הערב שסבאנו יחדיו מבקבוק יין בליל
כלולותינו, או אולי השבוע ההוא שעלינו לירושלים. זוכרת כמה
מבורכים היינו שם?  האם זה מקרה שאני מעלה רק רגעים מראשית
ימינו המשותפים? אבל יש גם אחרים. כשאני נזכר בנו איני נזכר
לעולם בליל הכלולות וגם לא בעליה לירושלים. אני נזכר בי חוזר
מבית המדרש בשעת ערב מאוחרת. אני עובר ברחוב ומעקף את דרכי על
מנת להגיע לאברהם ולהביא לך פרי מתוק, ואני רץ הביתה בשמחה כי
אני רוצה שתנגסי בו מהר ככל האפשר. אני רוצה שהמיץ העסיסי הזה
ייגע כבר מוטב מוקדם מהמאוחר בלשונך הצמאה, כי מכיר אני את
צמאונה היטב מהכיר צמאוני.  
מהבית הסמוך היינו שומעים את קולותיהם של דבורה ויעקב. לפתע
מופיע עכברוש מגודל גוף. שנינו מזנקים על היצוע ואת קוראת בקול
גבוה ליעקב שמגיע במהירות לחסל אותו. 'איזה גבר אתה?' הוא
שואל. אני מפחד מעכברושים. אותי אין זה מבייש כלל ודבר. עיקר
דבר שיחסל את החיה. פעם אחת לא הסכים להורגו ונותרנו שנינו
לבדנו מולו. נצמדנו אחד לשני על היצוע, סובלים פחד אלוקים,
כניצבים על אי בודד במרכז עולם שוקע. האם הייתה זו פסגת ימי?
אבל באיזה פסגה אנו דוברים? של רגע, של קטנה, של שעה, של יממה,
של ירח, של שנת לבנה.
או כשהתלווית איתי ערב אחד לרבי עקיבא, וברדת החשיכה כשפנינו
כבר לדרכנו, לקחת לפתע את ידי בידך כאילו את מנסה לרמוז לי דבר
ופניו של רבי עקיבא נאורו באחת: 'היא אוהבת אותו!' קרא בקול רם
ואת לחצת את ידי במשנה כוח והסמקת. כעת בדיעבד אני יודע
שהרגשתי את האהבה שלך, בניגוד שלם לתלונותי השגויות. לפעמים
היא הייתה שם כה ממשית כדי שאחוש אותה, והיא הייתה הדבר החמים
ביותר שהכרתי מעודי. ואני מצטער, כי שיקרתי או טעיתי בטענתי -
כי ידעת לגלותה וסכלתי אני מלדובבה. כשחליתי ביקשת לטרוח בי
תמיד וגם כשלא ידעת יכולתי לחוש שאוהבת את אותי בצורה כמותה לא
ידעתי מעולם. כעת אני יודע זאת.
על היצוע ידעתי את הכיבושים והמפלות הגדולים ביותר. היה זה
כשדה קרב ששוב ושוב הצבתי בו רגלי ללא להכיר ולדעת זהות הצבאות
הנערכים מולי להתכתשות הערביים. כיבושי הגדולים היו בזכותך, כי
דרכך הכרתי שכבשתי. מפלותי הגדולות היו מחמתי ואח"כ הייתי
מצטנף לתוך תוכי - וגם שם יכולתי מניחומייך העדינים להכיר אהבה
כזו שלא רק היום, אלא בכל רגע מרגעי החיים, לא ניתן להגיד עליה
דבר מלבד אולי לבכות בחרישיות.
לרכב איתך בעגלה. לפתע היית פולשת למושב הקדמי ומביאה את מזגך
המסוכן. הייתי מנסה לשיר כהרגלי, מעלה קולי ומתפעל. את היית
מתקוממת כנגדי ומדכאת את שירי חסר הדאגה. היינו רבים על העגלה
ומתפייסים במהלך הנסיעה. הייתי שולח את היד לברך את ברכך
ומלטפה ברכות. את היית קופאת במקומך. אז היו נהגות לעיתים
המילים. ולבסוף הייתה יד עלומה נשלחת מהצד השני ונוגעת ברכות
בידי הלוטפת, ואז הייתי יודע: נסלח.
היית אישה אמיתית. כזו שאי אפשר לזלזל בה. בגלל שהיית כה קשת
עורף, בגלל שלא הכרתי מי את, ומה נעשה בך, ואיך מטפלים בך
ומתמסרים אליך, ומה משמחך ובוודאי שלא מה פוגע בנפשך. בגלל
ששום דבר בחיי לא הכין אותי אלייך. בגלל כל זאת היית אמת
צרופה.
זמן רב חלף עד שהגעתי לדעת ולתפוס כמה אישה את היית. ובנשיותך,
הגורמת לי כרגע להרגיש כבן ינוקא, כפית עלי להפוך לגבר. ואולי
אמשיך ואחיה שנים רבות ולא אהיה שוב גבר כפי שכפית אותי להיות
ברגעים אלו איתך.  
זכורה לי פעם, כשיצאו החברים מבית המדרש לחוג משהו במעשה קונדס
צהרי ערב החג. אני יצאתי החוצה תמים בכותנותי והם פרצו בצחוק
וחטפו אותי לעגלתם והחלו להסתובב ללא מטרה ולקרוא בקול רם לעבר
העיירה העייפה. כה מרגש היה איתם ואיתך כה רגוע, שרציתי להצטרף
אליהם לזמן קצר, אך ידעתי שנאסר זאת עלי ואמרתי זאת כמוטל עלי.
והם הובילו את העגלה חזרה לפתח ביתנו. ונסענו וצחקנו וקינאתי.
אבל גם מאושר הייתי, שזכיתי להיות בן הערובה שלך. וסופו של דבר
נזרקתי מול דלת ביתנו יחף ובלול שיער, וכשנכנסתי לחדר לא היית
שם, אלא ישבת בחצר מוצפת באור שמש וליטפת חתולה. איזו אישה את
היית!
אני מהרהר ברצינות גמורה שאולי היה הרגע העדין והיפה ביחסינו
גם הנורא ביותר. הוא נחרט בזכרוני יותר מכל רגע אחר בחיי, כי
אין חזק ברושמו כסבל העז. ולכן מסוגל רק הרע לזקק מעצמו את
הטוב. אני מתכוון ליבנה. רבנו כתמיד אבל באכזריות גדולה
שבעתיים. מילים פזיזות הושלכו לחלל האוויר, אני הייתי כבר מוכן
לשברון גדול וחסר זהירות כפי שהייתי, אכן נשבר הכל. נפרדנו
בקול רעם ואת הסתגרת בחדר. כה מר היה לי באותם רגעים שהייתי
מותירך ביחידותך, אלא שהפצירו בי המארחים שאבוא וארצה אותך, עד
שלא נותרה בידי ברירה וחזרתי אל גוב האריות שלך. אולי יש לי
להודות להם על כך עד היום. וכשנכנסתי הודית לפני שאכלת עשבי
פרא ורעל והשבעת אותי שלא אקרא לאדם. דממת לפני ומילותיך נפלו
משפתייך בכבדות כחלוקי נחל עגומים. סרבת לפתוח עמי בדברים
ואולי גם לא יכולת. אולי לא היית מסוגלת. לשונך שרעה בעצלנות
בפה, ההברות היו עייפות. חרדתי לחייך. עד שמרוב רחמים על שתי
נשמות אומללות פרצתי בבכי. ולמרות שהייתי אני זה שהכריז שאינו
רוצה בך עוד, ולמרות שחרית בי, לטפתיני בראשי ונחמתיני במילים
מרגיעות. כפך הכבדה מהשפעתם המשתקת של העשבים חלפה על ראשי
באיטיות. שנינו ידענו שלא נוכל עוד הוסיף היות יחדיו. ידענו
שאחרי מאורעות היום אין הסוף עוד מן הנמנע, אף אם נשוב אחד
לזרועות השניה. אבל ידך עברה סלחנית כיד המשיח ובקול נובל,
כלוחמת שהוכרעה מרגליה, ביקשת לנחמי. איני מסוגל לחשוב על רגע
אבל ויפה יותר בכל ימי חלדי. סרבת בתוקף שאקרא למישהו שיבחן את
מצבך. ובשקט התחלת לייבב ואני הצטרפתי אלייך. כי ידענו שנינו
את מר גורלנו העזוב והמופקר. וייבבנו יחדיו בקול מתחזק ועולה
כשני כלבים עזובים בליל סערה, וגופך שקע תחת גופי וידעתי אותך
בעוז ובכוח.  
לא רציתי לשונאך. עיתים דומה שכה קרוב אני לכך. שיחותנו הן
מסעות ייסורים ללא אור בקצם. דומה שאני המסרב להותיר מכאוביו
מאחור, אך לאמיתו של דבר זוהי את, שהרי את אינך מוכנה לשוחח
עימי שיח אדם אל אדם. כיצד אמרת בבוז: 'מה רצית? שנדבר
בעלמא?'
אני חושש שהצדק איתך. זה חסר סיכוי. כל אחת משיחותינו ממחישה
לי זאת במשנה עוז ובהירות, ובכל זאת ממאן אני להאמין. וכיצד
אאמין באמת נוראה שכזו? את הוא צלב הסבל שנועדתי לשאת על
כתפי.
רגשותיך עדינים כצוף פרח ביום פתיחת תפרחתו. עיתים דומה לי שאת
האישה הבודדה שהכרתי מימיי. אך כל מפגש כופה עלי לתפוס גם את
חוסר אפשרותך. ואני שונא אותך, כן  שונא. כה נשי מצידך. כל
הרגישות שמצאה בך משכנה יודעת גם להעלם ללא עקבות. עכשיו היית
מנקרת עיני ללא מחשבה שניה. את תוחבת מקל לכליותי מדי יום
ושיחה. את אכזרית כלביאה הטורפת את בניה. פושעי המלחמה הגרועים
ביותר לא מתקרבים באכזריות פשעיהם לפשעי האהבה שלך.
אטהר עתה את נפשי מכל סימנייך. הדף סופג והנפש מאבדת. ידי היא
כמטלית צחצוח, האבק הן התמונות שהותרת ברוחי ומילותי הן כצבר
אשפה.
כל ניסיון לתחוב אצבע בסכר שפרצת נידון לכישלון, כי המים
רותחים והאצבע נכווית ואיתה גם הגוף כולו.
הותרת בי צלקות ואני הותרתי בך, הבה ניגע אחד בגופות השניה
ונרגיש חתכיו של מי  הרבו יותר להעמיק בבשר, ויתנצל השני
בפניו. ואיכשהו חשתי כי אהיה אני החייב. סליחה.
ומילה זו: 'סליחה', חלושה מדי ועקרה לכל עניין עליו אכן ראוי
לסלוח. כמזור היא הטוב לכל המחלות מלבד אלו מפניהן נועד להגן.
כשאנחנו נפרדים אחד משניה, חובה עלינו  לדעת לומר דבר תודה.
תודה על כל מה שניתן. ובכל זאת לא מסתיימת אף פרידה אמיתית, אף
פרידה מדבר אמיתי, באמירת תודה.
התזכרי ליל כלולותינו? כיוון שלא ידעתי כיצד לקרב גופי לגופך
יצאתי להביא יין ושתינו ממנו יחדיו. ולטפתי אותך באיטיות, וכל
לטיפה הייתה כחריקה צורמת בדעתי, משום שכל רגע ציפיתי לידך
שתעצור אותי ותנזוף בי ותעמידני במקומי. וכמעט והפסקתי מספר
פעמים, וקמתי נסער והכרזתי עזיבתי ולא הייתי חוזר לעולם. אלא
שנותרתי ולפתע, לאחר זמן שנראה ארוך לאין שיעור הגיחה ידך
מחיקך והרגשתי אותה מלטפת את ידי. ונותרתי שם. ומה אם לא הייתה
מגיחה ידך מהאפלה?
וכך מדמה אני אהבה: יד המלטפת יד המלטפת גוף.

איני ראוי לדבר כפי שאינו ראוי האדם לגאולה ובכל זאת הוא רוצה
בה ולעיתים אף דורש אותה. אלא שמול האל זה חילול ומולך אין זה
כך, כי אינך השם. ולכן אני מעז. ואם נחזור לרחצה: כשהיית מסבנת
את גופי, היית עושה זאת בעדינות מיוחדת חד פעמית ולכן היה עורי
חוזר ונפעם למגעך.
מים חמים במיוחד אהבת את, ואני גופי נרתע ממגעם הרותח. לכן
היינו שנינו מתפשרים ונצמדים אחד לשניה: את קופאת ורועדת ואני
נכווה וכואב. ודי במראה זה בלבד כדי לדעת יחסינו מראשיתם עד
קצם, ולא נדרש להוסיף עוד מילה או לדעת עוד פרט.
ואולי נדרש באמת שאשוח עימך ואתקומם ואתגלע עלייך חזור ושוב עד
שאבין שתם. זאת מבארת את בסבלנות אכזרית וכה יפה. בהיגיון
והיקש שלא ניתן להחמיצם. שוב ושוב תלמדיני בתקיפותך העיקשת
מדעי חוסר האפשרות. הערצתי נתונה לך המכירה שבילי הלוחמה. כה
חזקה את ממני. כה ברי היה זה, שתגידי את עת פרדתנו. נחשל
ורפוס אני מדי להחלטות שכאלה. מלמדת מחוננת. שוטם אותך לעיתים,
אך מתפעל גם כן. בסירובך לדבר איתי את מלמדת אותי כה הרבה, וכל
פעם שאת מסלקת אותי כאילו למדת אותי שיעור חדש בהלכות ניתוק
יחסים ובהלכות הכאב. את דוקרת אותי חזור ושוב בהחלטיות מתחת
לחזי ומותירה אותי להרהר ארבעים יום בפצע המדמם. תודה לך -
לוחמת אמיצה ואהובה."

ויפן ויבט בחלונו והנה קם לו יום חדש וירהיב רקיעו מעל העיר
הישנה, ויצאו ראשוני המתפללים מביתם ויבחין ביניהם ברבי עקיבא
הזקן ויצא אליו ויברכו אחד את משנהו בשתיקה ויעשו דרכם לבית
התפילה זה לצד זה. ותנח נפשו ותמצא מרגועה בנותנו קולו השמימה.