משום מה יוצא לי להיכנס למערכות יחסים שבהם השותפים שלי מוכנים
לשלם כל מחיר תמורת שלמות האגו שלהם, גם אם זה אומר שהם יצטרכו
למכור אותי.
אני לא בטוחה שאצלה זה היה עניין של אגו - אולי פשוט מחלת נפש,
ואולי הוא פשוט ילדותי מאד ולא מוכן לוותר, אבל זה תמיד מסתיים
ב- "האגו שלי חשוב יותר מהמערכת היחסים הזאת".
מה שמצחיק זה; לי אין אגו. כל פעם שאני נכנסת למערכת יחסים אני
מוכנה לוותר על הכל תמורת אהבה, ובכל פעם אני מאבדת משהו
מעצמי.
בשנתיים האחרונות עשיתי המון סקס.
במבט לשנתיים אחורה אני לא מכירה את עצמי.
לא היה לי אגו שיכולתי לוותר עליו. במקום וויתרתי על דברים כמו
אופי וחלומות.

ואוו. הייתי פעם בן אדם כל כך שלם בפני עצמו. היו כל-כך הרבה
דברים שעמדתי מאחוריהם בשיא הנחישות. אהבה...

מישהו ראה אופי במקרה? אני חושבת שאיבדתי את שלי. אני זוכרת
בבירור שהיה לי אחד אבל משום מה אני לא יכולה לשים את האצבע על
הזמן שבו הוא הלך לאיבוד.

יושבת בסיפריה העירונית בכיתה ט' וקוראת שירים מתוך ספר שירה
של משורר שאף אחד לא שמע עליו. גד שליו... מוקסמת. מעתיקה,
מצלמת, חיה את השירים.
מרימה טלפונים אלה ההיא הראשונה  - בוכה לה שאני אוהבת יותר
מדי. השיער הבלונדיני שלה...
מסתתרת בבית במשך חצי שנה בגלל הכאב שהציף אותי.
איזה ריח מדהים היה לשיער שלה... הבלונדיני הארוך הזה.

היה לי אז אופי. חלמתי על אהבה - הרגשתי חיה.

הולכת לקורס דרמה. שבוע בירושלים, אני וסתם אחת. אלוהים - כמה
שהרגשתי חיה. איזה אופי חצוף היה לי. צעקתי, בכיתי - הרגשתי
שלמה. שכבתי בלילה במיטה ולחשתי לעצמי : "את לסבית". בכיתי כי
זה עשה לי רע. בכיתי כי זה עשה לי טוב. הרגשתי חיה - כתבתי
שירה, יצאתי מהארון. הייתי אני  ואף אחד לא דמה לי. זה היה
בכיתה י'. היה לי אופי. בבירור. היה לי אופי. היה לי חלום והיו
לי פנטזיות. היו לי ריבים והייתה לי עמדה. היה לי אופי - אני
זוכרת שהיה לי פעם אופי.

מישהו ראה פה אולי את האופי שלי? זה אופי חצוף שכזה שרוצה
וצועק ולוקח את מה שהוא רוצה. אופי שלוקח את החיים ואוהב וכואב
- והוא מיוחד שכזה. אני זוכרת שהוא היה כזה מיוחד. אולי ראיתם
אותו במקרה.

פעם הדמעות שלי היו שוטפות מכתבים. היו כתמים של דיו על
המכתבים שלי. מכתבים עם ציטוטים משירים של טורי איימוס ושלמה
ארצי. אני יכולה לבכות כמה שאני רוצה עכשיו. המחשב לא מקבל את
הכתמים - הדברים שאני כותבת הם חסרי כתמים מלוחים ואופי. עמדתי
פעם מול ההיא הראשונה במסדרון בית ספר ובלי סיבה בכיתי. או
שהייתה סיבה - אני לא זוכרת, וההיא... היא נגעה בדמעות שלי
והכניסה את היד לפה. "פוי - הדמעות שלך מלוחות...". למה ציפית?


מישהי אחרת קיבלה את המכתבים המלוחים שלי. עוד בן אדם שגרם לי
להרגיש חיה בכל מובן. היה לי אופי בוגר יותר אז. אופי כזה
שהביט על החיים בהערצה. אופי שרצה אותה כל-כך. אופי קיצוני
שגרם לי להסתגר בבית במשך שבוע ולרצות לצאת מבית ספר כי לא
יכול היה לעמוד בפני הפגישה איתה.

כמה שהאופי הזה הכאיב לי. כמה שאהבתי אותו.


האופי הזה, החצוף הזה - גרם לי להיתקל פעם בעמודים ברחוב...
איזה צחוק.
כן כן - האופי שלי כבר לא בתול - הוא היה כרגע במיטה עם בחורה
עם גוף משגע ועכשיו, שעה אחרי, בדרך לשיעור הוא גורם לי להיתקל
בעמודים מתוך אושר.

אלוהים! אני מתגעגעת לאופי שלי. לא מתגעגעת אליה.
ילדה-שטן זאתי! גררה אותי שנה שלמה ואולי יותר סביב הדרישות
שלה והדיכאונות שלה, הבגידות שלה והפרוזאק שלה. ואני וויתרתי
וויתרתי עד שלא ידעתי מי אני יותר. וגם כשהיא עזבה אותי ניסיתי
להחזיר אותה ותמיד חשבתי שלא וויתרתי מספיק.
עד שלא ידעתי מי אני.
עד שהלכתי ונכנסתי עם איזה סטוץ מסריח למיטה.
כן, כן. זה בהחלט לא מתאים לאופי שלי. הוא אבד לי כבר אז.

אבל כשהילד הזה נכנס אליי למשרד, עם העניים הכחולות האלו ודיבר
איתי שעות...ואוו...
אני הייתי מאוהבת!
אז כן היה לי אופי. אני חושבת... כי הוא נכנס לחיים שלי וכל מה
שרציתי זה להיות איתו. אני בכלל לא מבינה מתי התחלנו לריב ואיך
- ואני יודעת בהחלט שאז האופי שלי ממש לא היה בחזקתי. לא אופי,
לא חלומות, לא שאיפות.
רק 2 דברים : שנפסיק לריב ושיאהב אותי.

והוא ממשיך לריב. כמו ילד קטן. ואני כו"כ משתדלת. ואני בכלל לא
מבינה למה לפעמים.
זה כבר כמה ימים שאני מרגישה בחסרונו של האופי שלי בצרוה כל כך
ברורה ובוטה. זה מכאיב לי. אני מתגעגעת אליו. אני צריכה אותו.
ניסיתי למצוא את האופי שלו. של הילד עם העניים המדהימות האלו
והחיבוק שאני כל-כך צריכה תמיד. ניסיתי לדעת מה השאיפות שלו,
מה החלומות שלו. אולי ככה אני אמצא את האופי שלי.

הוא שוב מוכר אותי בשביל לשמור על שלמות האגו. הדברים שלי שוב
מתפרשים בעיניו כפגיעה ישירה בכבוד שלו, כביקורת.
ואני מה? אני בסך הכל ילדה קטנה שאיבדה את האופי שלה ומחפשת
כל-כך. (אופי ומשקפי שמש שאמא נתנה לי מתנה בשווי של 150
ש"ח).

ואני שוב בוכה והדבר היחיד שאני רוצה זה שיחבק אותי ונשכח
מהכל.
הוא מוכר אותי בשביל הגאווה שלו ואני מתחננת שישאר.
ובנוסף לכל כואב לי. כי חוץ מהחיבוק שלו אין לי מושג מה אני
רוצה וזה עצוב. במיוחד שעכשיו נשארתי גם בלי החיבוק שלו.

ושוב מכרו אותי.