יש בי את היכולת להתמכר לדברים. אני מתארת לעצמי שאילולא הייתי
מתמכרת לפחד קודם הייתי מתמכרת לאלכוהול. בנתיים אני מכורה
לאוכל, סיגריות וכאב. אני בולסת אוכל כדי להפיג את הכאב (או
אולי כדי להתרכז בו יותר ולמצוא תירוץ) ומעשנת כדי להעביר את
הזמן. מדי פעם אני גם מכורה לכרטיסי חיש-גד - מתמכרת לחלום
שקצת כסף יהפוך את הדברים ליותר פשוטים, וכאשר אני מתפכחת
מההתמכרות לחלומות אני חוזרת להתמכרות הבסיסית שלי (הפחד)
ומפסיקה לגרד. כשמתעורר בי משהו חייתי אני אוהבת להאמין שהייתי
יכולה להתמכר לסקס, אבל מסתבר שהפחד גדול כמעט מהכל ואני פשוט
לחוצה מדי - מפחדת להיכנס להריון. לא חשוב מה אני עושה כדי
להיזהר, הרי תמיד יש את האחוז שאולי. אולי אם הייתי מצליחה
בחיש גד הייתי מפחדת פחות - כי אחרי הכל כסף יכול לפתור כמעט
הכל...לא מבינה איך אני לא מפחדת מאיידס...
אולי זה בגלל שחוץ מהעובדה שאני מכורה לכל הדברים שלא מפחידים
אותי אני גם בן אדם שקל לו להיסחף, להאמין לסובבים אותו ולתת
מעצמו כמעט הכל. במילים אחרות - פראיירית. ואולי בכלל נוסיף
פרמטר למשוואה המקוללת הזאת - אני לא טיפוס חכם במיוחד, או
אולי פשוט מתעצלת לחשוב צעד קדימה ומעדיפה לאחוז בקלישאות כמו
"סמכי עליי" ו - "יהייה בסדר".
מה? יכול להיות דבר כזה? שלא יהייה בסדר? קלישאה נוספת   - "לי
זה לא יקרה".
אני הרי לא אמות בתאונת דרכים - למרות שאני אוהבת להרהר
באפשרות הזאת מדי פעם (חלק מההתמכרות לכאב וכמובן רחמים עצמיים
ששכחתי להזכיר) ולא נראה לי שיהייה לי איידס. למה לא נראה לי?
הרי לא נזהרתי (לא מספיק אפילו כדי לא להיכנס להריון) ואולי...
הנה הוא הפחד שוב משתלט.
אז בגלל זה לא ברור לי איך קרה שאיבדתי שליטה - איך נהייתי
כל-כך כושלת בעבודה ואיך אני לא מצליחה לצאת מזה. זה לא שפעם
ראשונה בחיים שלי אני נמצאת במצב שאני לא מאמינה שאצא ממנו -
זה כבר קרה לא פעם, אבל משום מה הכל הסתדר - מהאוויר כמעט.
נפילה כזאת לא חוויתי בחיי. מעולם לא הרגשתי אפס. הגיע הזמן
למחוק את כל הקלישאות ולהעביר את הפחד לכוננות גבוהה יותר.
אלוהים זה כואב.
ממש מצחיק! ברדיו יש את קייט בוש. DON'T GIVE UP ... על מה
בדיוק אני לא אמורה לוותר? זה לא שהרמתי ידיים. מעיפים אותי
מהעבודה שלי, אין לי שום כיוון או רצון להתקדם לאנשהו (מלבד
הצורך להתחתן וללדת ילדים - ההתמכרות לקונפורמיסטיות) אין לי
אפילו רצון לעזוב. אפטיות מוחלטת.
ההתמכרות לכאב... זה פשוט מקום חם ונעים - להסתכל פנימה  לכל
החרא שיש בי, לראות כיצד כל העולם מזלזל בי, לבכות ולשמוע
שירים כמו I WANT YOU של אלביס קוסטלו. התיאוריה שלי גורסת
שהשיר הזה לא דן בדבר מלבד כאב. הוא לא מדבר על אהבה ולא על
רצון להיות שייך למישהי. הוא מדבר אך ורק על הרצון לקחת את
עצמך ולהיזרק מהקומה ה 30 , לגרור את עצמך מתחת לגלגלי משאית
ולהימחץ פעם ועוד פעם עד לביטול העולם. הסיבה שלא הייתי עושה
את זה היא סיבה שלעצמה כואבת והיא העולם לא יפסיק להתקיים,
להפך - העולם ימשיך לשאוג ולצהול, להמציא פירסומות מטומטמות
בטלוויזיה, להשמיע שירים - אנחנו הולכים ומתדרדרים - שום דבר
לא מתחדש במוסיקה ומה שישן כואב מדי לשמוע. הוא תמיד יזכיר לך
שהוא ישן ושהיום כבר לא עושים מוסיקה טובה. ועוד משהו - מה
שישן כבר בטח נטחן - אם הוא היה טוב, עכשיו הוא כבר חסר
משמעות.
מה לגבי ריקודים? טוב, אני אעשה אתנחתא ממצעד השפל שלי ואודה
בעובדה שריקודים זה דבר כייפי ביותר, נטול צער וכאב ורחמים
עצמיים. זה פשוט כייף! יכולתי לרקוד כל היום, אלולא הייתי
בכושר כזה גרוע...אלוהים אני חייבת להפסיק לאכול...ולעשן.
ובנתיים אני אקום שוב בבוקר ואנסה לעבוד - כל יום נראה כמו
קודמו. הזמן חולף בצורה מסחררת ומיאשת. אלוהים אני כבר בת 20 -
בלי שום דבר טוב שהשגתי בחיי, בלי שום דבר שאפשר לזקוף לזכותי
ובלי שום כיוון לאן עכשיו.
אבל מה שנשאר לי להגיד זה שאולי אני אקום ואעשה הפסקת סיגריה.
ואולי אח"כ הוא יתקשר ונדבר קצת על הדברים החשובים באמת כמו
כמה שאני אוהבת אותו ומתגעגעת והוא יסביר לי איך בדיוק הוא הלך
לאיבוד. הוא בטח יצליח להצחיק אותי עם כמה בדיחות חמודות
ומטופשות ויעודד אותי כשאראה שלפחות לאחד מאיתנו טוב. ובכלל -
שיבוא כבר יום שישי שהוא רק שלי ושלו ואחבק אותו כל הלילה
ואשכח מכל הדברים הרעים... רק מלחשוב על זה אני כבר כמעט
שוכחת. אולי אם לא היה לי את אותו הייתי יכולה להפוך את הכאב
לאומנות ולהרוויח המון כסף - ואולי פתאום הכל יסתדר - מהאויר
כמעט - ושוב אוכל לחשוב רק עליו וכמה שהוא עושה לי טוב.