בלילה האחרון לפני השקיעה,
כששמש גדולה עוד עלתה וזרחה,
נשרפת באור אדום לוהט,
בכתום מסנוור
אז הבנתי שעלייך,הרצון שלי, אני לא אוותר
הרבה זמן עבר מאז,זיכרון ובדידות
והתנתקות לא קשורה כלל וכלל למציאות.
רציתי שתהיה פה איתי,להיזכר באותה רגיעה,
שעוד הייתה לנו בתמימותנו לפני השקיעה.
השמש כבר הלכה לה,ולא תחזור לעולם
היא כבר לא תישרף בשקיעה באור אדום לוהט
וגם אתה לא תחזור משם.
רציתי להגיד כל כך הרבה,זכרתי כל כך מעט
אבל התמונה של האור הנשרף בכתום-אדום לוהט תהיה לעד.
זיכרון צורב,קשה,עכוב מאודם,
שלי,שלך, ושל כל שאר אלה שרצו להיות שם.
ומה בסך הכל ביקשנו?
שלווה לעצמנו,קצת שקט,רוגע והמון חיוכים
ואיך הכל נעלם שנייה לפני שהלכו הדברים.
תמיד רציתי להתעקש,כמו שאני,לרצות להיות
אבל באותו רגע של לפני שקיעה אחרונה
הבנתי שלא הכל אפשרי תמיד לרצות,
שנייה לפני שהדמויות התארכו לצלליות
בזמן שהבנתי,התחילה השקיעה
הדמויות בצל התארכו והתארכו
סימן שכולם כבר הלכו
ורק אני נשארתי, על המדרגה
מחכה לעוד קרן שמש אור אחרונה לפני השקיעה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.