הרדיו מנגן שיר שקט, אולי שיר אהבה, מין שיר של כאב עם ניצוץ
של תקווה- שיר אהבה. מישהו פעם אמר ששירי אהבה מעולם לא היו
פרי האושר- הם באים במקום האושר. צדק. שירי אהבה נולדים מגעגוע
ואני מתגעגע.
כשהלילה יורד זה הזמן לעצום עיניים, להושיט ידיים אל העבר
ולהיזכר, להתגעגע. אבל אם להגיד את  האמת, לאחרונה אני מגלה כל
יום מחדש שלגעגועים אין שעון ומה לעשות שהם קופצים לביקור גם
כשהשמש עוד זורחת. יום או לילה, הגעגועים לא נחים לעולם.
ביום עוד אפשר לשים משקפי שמש, להסתתר, להתחבא. אבל בלילה, זה
אבוד. זה רק אתה והמחשבות, אתה והכאב, אתה והשקט, זה רק אתה.
כמה שתנסה לברוח היגון תמיד ימצא אותך.

סגרתי את הרדיו. הדבר האחרון שאני צריך כרגע זה לשמוע כאבים
ככאביי מולחנים ומנוגנים לשיר של ארבעה בתים ופזמון חוזר.
סגרתי את הרדיו וניסיתי להתרכז במשהו אחר. אבל השיר הזה לא
עוזב אותי, ממשיך להתנגן בראשי.
ככה זה עם שירי אהבה וכך גם עם געגועים. חונקים אותך, מחבקים
חזק- חזק, לא תוכל להשתחרר ואל תנסה. ביום תוכל לברוח- לעבוד,
ללמוד, לנהוג, לקרוא עיתון, לראות טלוויזיה, אפילו לשמוע רדיו.
אבל בלילה? כמה שתנמיך את הרדיו השיר שמתנגן בו, השיר שמתנגן
בתוכך, תמיד יהיה חזק יותר מהשקט.