פתאום צפים בי געגועים לכנסיות.
איך התהלכתי שם בילדותי
כל קדושת העולם על כף ידי
ואני תמה וצנומה
נכנסת ויוצאת את שערי הכנסיות החשוכות והיפות.
(ככה לתחוב את אפי לשמ, ולישון)

הייתי ניגשת אל הקור הפנימי
כפי שפותחים מקרר
ושולפת נרות נשמה
[מתים רבים מידיי אני מכירה כעת].
הרוח מכבה את כל הגפרורים מלבד האחרון.

הייתי רוצה לעמוד תחת הכנסייה אותה אני זוכרת במיוחד
ולומר שאני בחרתי
["אני יכולתי לבכות ולא בכיתי"]
אין לי עוד מה להלין בפני מריה האם והרוח הקדוש המיילל   או
איך שהיו אומרים בגלות היפה [להבדיל מזו הבודדה והחיוורת].
עכשיו  א נ י  היופי העומד בפאתי כל עיר גויה
על שעריה חומותיה והרמשים הנוהרים ברחובותיה
ומעל לכל הכנסייה הזו שאני זוכרת
שם אבדתי בתוליי לראשונה.
אני רוצה לעמוד תחתה ולומר ש [הנני]
ואני כבר שונה.