אני אישית לא כל כך אוהב לקרוא, אבל חבר שלי גיא, הוא מטורף,
הוא מבלה כל דקה פנויה בקריאת כל ספר אפשרי! אפילו
אינציקלופדיות, פשוט הכל. אז יום אחד אני והוא הסתובבנו בעיר,
זה היה יום די סגרירי מהימים האפורים האלה, באחד הרחובות הייתה
סמטה קטנה שבשביל להגיע אליה היינו צריכים לעבור דרך מסעדה
קטנה.
אני תמיד העדפתי לחכות לגיא בדוכן העיתונים שליד המסעדה. זאת
הייתה חנות הספרים האהובה עליו, קראו לה "חנות הספרים של
היצ'קוק".
אפילו השם שלה העביר בי צמרמורת, החנות הייתה מלאה באבק, והמון
ספרים ישנים בערימות, לא נראה לי שהמוכר באמת מכר שם איזהשהו
ספר, לפעמים חשבתי שהוא מחזיק את החנות הזאת פתוחה רק בשביל
גיא. כי ממילא נדמה לי שהוא היחיד שידע שהיא בכלל נמצאת שם.
היינו באים לשם קבוע לפחות פעם בשבוע. גיא קטע אותי ממחשבותי
ואמר, "טוב אני נכנס להיצ'קוק, אתה מחכה לי פה כרגיל?" כן,
הנהנתי בראשי ושקעתי שוב במחשבות שלי.
חיכיתי חצי שעה, וגיא עדיין לא חזר. אמרתי אני אחכה עוד קצת.
אם הוא לא יגיע אני אלך לחפש אותו, חיכיתי, וחיכיתי וכבר התחיל
להחשיך והגשם התחיל לטפטף, רוח חזקה התחילה לנשוב ולהעיף שקיות
וניירות בכל הרחוב, רצתי מהר לתוך המסעדה ובהמשך לתוך הסמטה.
החנות של היצ'קוק הייתהה סגורה אבל היה נר קטן דולק בפנים.
דפקתי על הדלת והיא נפתחה, המוכר הססתכל עליי וחייך חיוך
מסתורי, לידו ישב איש עם זקן לבן ארוך ושתה תה מספל ענקית.
אמרתי שלום למרות שהצמרמורת שעברה בי כמעט מנעה ממני לדבר.
שלום, השיב המוכר, אני מתפלא לראות אותך כאן, אתה בדרך כלל
מתחמק מספרים, ושוב הוא חייך חיוך מסתורי.
אהה.. אני לא מתחמק אמרתי, פשוט אני... טוב לא באתי בשביל זה.
ראית אולי את גיא? שאלתי, הייתי אמור לפגוש אותו מחוץ למסעדה
לפני יותר משעה והוא לא הגיע. הוא לא כאן! אמר האיש המזוקן.
טוב אמרתי ויצאתי משם.
נכנסתי למסעדה שהייתה מקום מפגש מרכזי לשיכורים למיניהם, אבל
הפעם המקום היה שונה, הוא הפך להיות מסבאה , אתם יודעים כמו
במערבונים. וישבו בו קבוצות של אנשים בבגדי קאובוים עם מבטא
דרומי כבד, לא הבנתי לאן הגעתי באותו רגע, חזרתי שוב לסמטה
וחיפשתי את החנות של היצ'קוק, אבלב ללא הצלחה, שום זכר לחנות
הספרים הישנה לא היה שם! חזרתי למסבאה שם כולם הסתובבו כשראו
אותי, הסתכלו עלי בעיניים של רוצחים והתחילו להתלחשש. התחלתי
לרוץ ויצאתי מהמסבאה. הרחובות היו מלאים סוסים ומרכבות, נשים
בשמלות מלמלה ומחוחים, השמש להטה יותא מתמיד וקולות הד של
יריות אקדחים ישנים הדהדו ברקע, מצאתי את עצמי בתוך המערב
הפרוע! בתוך מערבון! ואני הייתי היחיד שהיה שונה, עם חולצת
התלבושת הכחולה שלי והג'ינס השחור. בהלה עברה בי. חשבתי שאני
משתגע. שפשפתי את העיניים והסתכלתי שוב, הכל נשאר אותו דבר כמו
שהיה, התיישבתי על המדרכה בחשיבה מה אני יכול לעשות עכשיו,
פתאום ניגשה אליי נערה, לבושה בשמלה קרועה ובידה סל מלא פירות,
הלכת לאיבוד ילד? שאלה,
לא.. זאת אומרת כן.. ראית כאן אולי חנות ספרים? מאחורי
המסבאה?, הנערה צחקה, חנות ספרים? מה פתאום. השריף אסר על
מכירת ספרים בעיירה. הופתעתי מאוד, היא הושיטה לי תפוח והמשיכה
בדרכה.
הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס וחייגתי את המספר של גיא, הוא
ענה,
גיא! לאן נעלמת?? חיכיתי לך כאן במשך שעתיים! אני לא יודע מה
קורה כאן הכל משתגע! אני... אני נמצא במערבון! והחנות, היא
נעלמה! תבוא לקחת אותי מפה בבקשה,!
לא, הוא אמר בקול קריר.  מה לא?? תבוא לקחת אותי מפה! גיא שתק
לכמה דקות ואז ניתק. לא הבנתי מה קרה באותו רגע, אני כבר לא
יודע ממה הייתי מופתע יותר, ממה שקקורה סביבי, או מהעובדה
שהחבר הכי טוב שלי מסרב לעזור לי. ניסיתי להתקשר למקומות
אחרים, אבל ללא הצלחה. הכל מת. וגיא לא עונה. עשיתי עוד נסיון,
חזרתי למסבאה והמשכתי לסמטה. ראיתי נר דולק מחדר קטן בהמשך
הסימטה, נכנסתי לשם, שוב המוכר חיכה לי שם עם חיוך מסתורי מרוח
לו על הפנים,
מה עשית לי? אמרתי, כלום הוא השיב, זה הכל הדמיון שלך.
אולי בפעם הבאה פשוט תקרא יותר ספרים ותהיה פחות מציאותי,
והדברים שנראים אמיתיים יראו הרבה פחות. לא הבנתי מה הוא
התכוון, נזפתי עליו כמה מילים ויצאתי משם. רצתי מחוץ למסעדה
בעיניים עצומות. עמדתי בפתח מתנשף כולי. והתחלתי לשמוע מישהו
קורא לי בלחש, רון, רון! רון! זה היה גיא. כבר שעה אני מנסה
להעיר אותך! מתחיל להחשיך! צריך לחזור הביתה! זהו, התעוררתי.
הסיוט נגמר, עד היום אני לא יודע למה חלמתי את זה... אבל אני
די בטוח שזה היה אמיתי! הרוב העיד על זה! במיוחד התפוח האדום
שעדיין שוכב אצלי בתיק......