אתמול אמרתי לה פעם ראשונה שאני אוהב אותה.

זה היה אחרי שאכלנו ביחד גלידה בקניון, מאוחר יותר. יש אנשים
שאומרים את זה פעם ראשונה אחרי נשיקה, או אחרי זיון, או משהו
כזה. אבל לי זה היה נראה ממש מתאים, באותו יום. כשהזמנו את
הגלידה, היא הזמינה שוקולד ועוד משהו, משהו עם מנטה או משהו
כזה. אני הזמנתי כדור לימון וכדור תות, כמו שאני תמיד תמיד
עושה. זה נראה לי הבחירה האידיאלית. זה גם טעים באופן בסיסי,
וגם אפשר לסמוך על זה שזה יהיה טעים - אין גלידריה בעולם שלא
מסוגלת להכין לימון ותות. ותמיד יש את זה, אז אני לא נתקע כמו
אלה שמבקשים טעם "קיווי-בננה" וצריכים להתפלל שיהיה את זה. תות
ולימון תמיד יש, אין אפס.

ישבנו בשולחנות פלסטיק המגעילים האלה שתמיד יש בקניונים,
ודיברנו בזמן שאכלנו את הגלידות. נראה לי שדיברנו על מוסיקה,
ואז סיפרנו קצת בדיחות אחד לשנייה. אני זכרתי בעיקר בדיחות על
בלונדיניות, שזה מה שאני הכי אוהב, למרות שהיא לא בלונדינית,
ואותה אני הכי אוהב בעולם. יש לה שיער שחור, ממש יפה. היא
סיפרה לי את הבדיחה על הגישה. נו, היא מפורסמת, לא זוכרים?
טוב, על רגל אחת, מורה אחת שואלת תלמיד מה קורה אם יש שלוש
ציפורים על עץ, והוא זורק אבן ומפיל אחת, אז כמה נשארות על
העץ? הוא חושב ואומר ששתיים, ואז היא אומרת שאפס, כי האחרות
נבהלות ובורחות, אבל שהיא אוהבת את הגישה שלו. אז הוא שואל
אותה, אם יש שלוש נשים שעומדות ואוכלות גלידה (בוואפל, לא
בקערות פלסטיק המגעילות האלה), ואחת מלקקת את הגלידה מהצד, אחת
נוגסת בביסים, ואחת מוצצת את זה מלמעלה, אז מי מהם הנשואה. אז
המורה חושבת ומשתעלת ואומרת במבוכה שזאת שמוצצת את הגלידה, ואז
הוא מחזיר לה ואומר לה שזה זאת עם הטבעת נישואים על האצבע אבל
שהוא אוהב את הגישה שלה. בקיצור, היא סיפרה לי את הבדיחה הזאת,
שכבר הכרתי אבל לא הפרעתי לה באמצע, כי אני אוהב לשמוע אותה
מספרת בדיחות. היא לא מאלה שצוחקים באמצע, שזה די מעצבן
כשאנשים עושים את זה, היא מתרכזת יותר מדי בלספר את הבדיחה כמו
שצריך. בסוף העמדתי פנים שלא הבנתי בכלל איך אפשר למצוץ גלידה,
ולבקשתי היא הדגימה לי. "אני מכיר כבר את בדיחה," אמרתי לה
אחרי זה. "סתם רציתי לראות אותך עושה את זה."

הבדיחה הזאת, על הגישה, פשוט די התאימה כי גם אנחנו ישבנו
ואכלנו מוואפלים. אני תמיד לוקח וואפל, כי אני לא רואה סיבה
למה לא? זה גם יותר נוח, וגם מקבלים וואפל חינם. לא שאני
מהטיפוסים הקמצנים, אבל נותנים לקח, תיקח. על הפרנציפ. וזה לא
כאילו לא לקחתי אותה ל"לה טוסקנה" ובלאגנים כאלה, ולמרות שלא
חסר לי, אני לא איזה אחד שטובע בכסף. כשהיינו בלה-טוסקנה פעם
ראשונה, אני הזמנתי פסטה נפוליטנה (שזה הדבר היחיד שאני מזהה
במסעדות איטלקיות שיענו "היי קלאס", ולכן אני תמיד מזמין אותו.
שלא יקרו לי פדיחות כמו הפעם שהזמנתי סלט תמנון או הפעם
שהזמנתי את "אנחנו מקבלים כרטיסי אשראי") והיא הזמינה איזה
משהו ירוק, כמו רביולי אבל ירוק. טורטליני, פטוצ'יני,
מוסוליני. משהו כזה.

אחרי זה, כלומר אחרי הגלידה, לא אחרי הלה-טוסקנה, שבכלל היה
לפני שבוע, ליוויתי אותה ברגל הביתה מהקניון. זה היה הליכה לא
קטנה, והיא לא בדיוק מהטיפוסים שאוהבים ללכת, אבל גם לא מאלה
שמתלוננים. החזקנו ידיים, היה קריר כזה אבל נעים. הלכנו לאט,
כי לאן אנחנו ממהרים? דיברנו על הכל. היא צחקה הרבה, יש לה
צחוק יפה, גובר ומתפרץ כזה, ואני טוב בלהצחיק אותה. הרוח והערב
המחיאו לה, היא ניראתה ממש יפה, אבל יותר מבדרך-כלל. צעדנו
לאיטנו, בסופו של דבר הגענו לבית שלה. לא הרגשתי את האכזבה
הרגילה שאני מרגיש כשאני מסיים ללוות מישהי, את הידיעה שהערב
נגמר. כי אני איתה כבר לא מעט זמן, וזה כמו חלום, אני מרגיש
כאילו אני מרחף. ולכן לא הייתה שם את האכזבה הזאת, אפילו לא
הרגעית, כי ידעתי שאני אראה אותה מחר, וביום אחרי זה, וביום
אחרי זה. ושזה יהיה נהדר, זה יהיה, פשוט אין לי מילה אחרת,
חלומי.

עצרנו מול הכניסה לבית שלה. היא גרה בקומה השנייה בכלל, אבל
אני נוהג ללוות אותה עד הכניסה. פנינו אחד אל השני, והחזקנו
ידיים. היא כל כך יפה, חשבתי. כל כך מתוקה, כך כך מדהימה. אז
למה עוד לא אמרתי לה את זה אף פעם? היא הרי הבחורה הכי מדהימה
שפגשתי בחיים שלי, ואני מאוהב בה עד כדי כאב.

השיער שלה התנפנף ברוח, העיניים שלה היו גדולות וכהות, העור
שלה רך, אפילו ממרחק. הלב שלי בחיים לא דפק כל כך חזק, הרגשתי
כמו ילד קטן בבגדים של גדול. לא היה לי רוק, לא הצלחתי לבלוע.
"אני אוהב אותך," לחשתי לה.
"אני אוהבת אותך," היא לחשה לי בחזרה. אהבה זה דבר נהדר.