לזאת שצוחקת בטלפון

גילי ציבר, פסיכולוגית אומנותית. זה מה שהיה כתוב על
פלאטת-הזהב הקטנה, מהסוג שתמיד יש לרופאים וגם לעורכי-דין.
החיים של דרור כבר הרבה זמן לא היו כמו שהוא רצה, כבר שנים
שהוא  הרגיש מבואס, אבל הוא בחיים לא שקל אפילו ללכת
לפסיכולוג. הרי פסיכולוגים זה לאנשים פסיכים, והוא לא פסיכי.
ולפסיכולוגית בטח שלא ילך, רק זה חסר לו, מישהי שתשב ותצחק
עליו.
אבל את גילי הוא הכיר עוד מלפני ששניהם שירתו בצבא, ולפי מה
שהוא הבין, היא לא הייתה בדיוק פסיכולוגית עכשיו. היא הייתה מה
שתמיד רצתה להיות, משהו שעירב בין פסיכולוגיה לאומנות. זה תמיד
נראה לו די בזבוז, כי גילי לא הייתה בחורה מטומטמת, ויכלה
לפנות לתחום יותר רציני. הוא לא הבין, למשל, למה היא לא ניסתה
להתקבל כמוהו ללימודי רובוטיקה מולקולרית, ואז אחרי שחשב על
זה, בעצם כן הבין. אז גילי הייתה עכשיו פסיכולוגית אומנותית,
ואחרי יום גרוע במיוחד שהיה לו, הוא החליט לנסות אותה, חמוש
בידיעה הודאית שהוא בכלל לא הולך פסיכולוג, אלא למשהו אומנותי,
אקזוטי כזה. לכל הפחות זה יקנה לו נקודות אצל בחורות, הג'אנק
הזה תמיד עובד עליהן, כמו דיקור סיני ופרשנות של חלומות וכאלה.

"אז קודם כל," היא אמרה לו, עוד לפני שהוא הספיק לסגור
מאחוריו את הדלת, "פה אסור להיות עצובים." דרור סגר את הדלת
והניח את התיק שלו, והביט בה. היא לא השתנתה הרבה בעשר שנים
האחרונות. לפחות לא כמו שהוא השתנה. היא עדיין הייתה בחורה
נאה, עם הבעת פנים שנדמה שתמיד הייתה אופטימית. "כי אין לי כוח
שאנשים יבואו כל היום ויבכו לי, זה מבאס לאללה," היא המשיכה,
והוא לא ידע בדיוק מה הוא אמור לעשות. לענות לה? לשבת? להציע
לה קפה? הוא מחק את האפשרות האחרונה, והזכיר לעצמו שוב לא
להיות מנומס מדי, שזה מרתיע. "לכן," גילי המשיכה גם בלי שהוא
הגיע למסקנה סופית לגבי מה לעשות, "פשוט תירגע ותן לעצמך
לצחוק, זה קודם כל, זה הכי חשוב." היא הלכה לאחת הפינות בחדר
וסובבה איזה ברז שהיה מחובר למיכל כלשהו, שהתחיל לצאת ממנו גז
ורוד דליל. "אוקיי," גילי אמרה והציעה לו סוף סוף כסא. "קדימה,
מה מטריד אותך?"
דרור התיישב וניסה לארגן את המחשבות בראש, הוא לא ציפה שזה
יבוא כל כך ישיר. בצורה עמומה הוא תהה גם מה פשר הגז.
"אמממ....אני מרגיש מתוסכל בעבודה," הוא אמר, וגילי קטעה אותו,
"אה כן, רגע, שכחתי להגיד לך, אתה חייב לדבר בשפת ה-ב'." "מה?"
"מה לא הבנת? שפת ה-ב', קדימה." הוא מצמץ בהפתעה, ואז ניסה
שוב. "טוב...אמ...אב-ני-בי מר-בר-גיש-ביש מ-ב-תוס-בוס-קל-בל
בה-בה....." הוא איבד את מקומו וצחק במבוכה, ולרגע הקול היחיד
שנשמע בחדר היה השחרור של הגז הורוד מהמיכל.
"בה-בה-עה-בה-וו-בו-דה-בה?" היא המשיכה אותו בטבעיות, וצחקה
בעצמה, צחקוק קליל. "אין-בין ל-ב-חה-בה סי-בי-בה-בה
ל-ב-הר-בר-גיש-ביש מ-ב-תוס-בוס-קל-בל," היא דיברה בשטף, כאילו
שזה הדבר הכי טבעי בעולם. "הה-בה-חה-בה-יימ-בים זה-בה לא-בו
תה-בה-חה-בה-רות-בות." הוא לא הבין אפילו מילה אחת ממה שהיא
אמרה, והוא חשב שזה מצחיק לאללה, אבל ניסה להשתלט על הצחוק
שלו, כי לא היה לו נעים. "לא," גילי אמרה לו, "זה בסדר, תשחרר
את הצחוק, זה בריא, זה כל הרעיון." אז הוא נתן לעצמו להשתחרר,
לצחוק, לצחוק כמו שהוא לא צחק כבר שנים. בזמן שהוא צחק, היא
סיפרה לו בדיחה על בלונדיניות, שהייתה בדיחה ממש מסריחה, והוא
אפילו הכיר אותה כבר (זאת עם המעלית), אבל משום-מה היא נראתה
לו באותו רגע כאילו הייתה הבדיחה הכי מצחיקה בהיסטוריה. הוא
התפוצץ מצחוק, וגילי צחקה יחד איתו, היה לה צחוק מתגלגל, עשיר.
הגז הורוד המשיך להתפשט בחדר, וצבע את כל האווירה בורוד.
אחרי דקה הם נרגעו, וגילי דרבנה אותו להמשיך לספר על מה מטריד
אותו. והוא ניסה באמת, הוא ניסה לספר על התשלומים של המשכנתא,
על זה שאין לו חברים, על זה שאין לו חברה, על זה שהוא לא יודע
מה הוא בכלל רוצה מעצמו. אבל על כל דבר שאמר הייתה לגילי הערה
מצחיקה. הערה ששמה את הכל בפרופורציה נכונה, אבל באותו זמן
הייתה מוזרה כל כך שהוא לא יכל להתאפק ולא לצחוק. ואחרי דקה גם
הדברים שהוא אמר בעצמו נראו לו היסטריים לגמרי. הוא התפוצץ
מצחוק מזה שאין לו משפחה, התגלגל על הרצפה בהנאה מהעובדה שהוא
לא גבוה כמו שהיה רוצה, לא חכם כמו שהיה רוצה, ולא מצליח לו
כלום. וגילי צחקה יחד איתו, הם גיחכו וצחקקו ושאגו צעקות של
כיף, נושמים את הגז הורוד ונמרחים על הרצפה כמו דמויות חימר
חסרות צורה. דרור לא יכל להפסיק לצחוק, הוא לא זכר מתי הייתה
הפעם האחרונה שהוא צחק כל כך חזק. הוא לא ידע למה. אולי זה היה
בגלל הגז הורוד, אולי זה היה בגלל האופי והצחוק המדבקים של
גילי, אולי זה היה פשוט בגלל שהוא הצליח להפנות את התסכולים
שלו לעבר צחוק. הוא לא ידע למה, וזה לא שינה לו. הבטן כאבה לו
מרוב צחוק, הוא דפק על הרצפה בהנאה מוחלטת. הוא וגילי ישבו
וצחקו ביחד במשך יותר משעה, תוך כדי שהוא סיפר את סיפור חייו,
שעד אז תמיד נראה לו עגמומי למדי, אבל עכשיו הכל הואר באור
אופטימי למדי. חמישים הדקות שלו כבר עברו, אבל גילי לא אמרה
כלום וגם הוא לא. הם ישבו ודיברו ושוחחו והתפוצצו מצחוק, הצחוק
העמוק והרועם שלו משתלב בצחוק הגבוה והקליל שלה.
השמש כבר התחילה לרדת כשדרור קם ויישר את החולצה שלו. הגז
הורוד כבר מילא את כל החדר. גילי גם קמה, סגרה את המיכל של הגז
הורוד, וסידרה את השיער. הוא חייך אליה, ואמר לה תודה, שאין לו
איך להודות לה, שעכשיו הוא מרגיש כל כך הרבה יותר טוב. היא
אמרה שהיא שמחה שהיא יכלה לעזור, ולמרות שהוא התעקש, היא לא
לקחה ממנו כסף, אמרה לו שזה עליה. הוא ידע שכבר המון זמן לא
הרגיש כל כך טוב, ורק טיפה ציניות קלקלה קצת את השמחה, ציניות
מהידיעה שהצחוק נבע בסך הכל מגז הצחוק שלה, ושזה לא בכלל
חוכמה. הם דיברו עוד כמה דקות, קבעו להיפגש בשבוע הבא לקפה,
דיברו עוד דקה, ואז הוא יצא.

גם שנים מאוחר יותר, כשדרור היה נתקל בבעייה או מכשול, או
שסתם היה מרגיש מדוכא, היה נזכר בפגישה הזאת אצל גילי. הוא היה
נזכר איך הוא צחק, וזה תמיד היה גורם לו להרגיש יותר טוב,
ואפילו להתחיל לצחוק בקול רם באותו מקום. והוא תמיד נזכר בגז
הצחוק שגילי פיזרה בכל החדר לאורך הפגישה שלהם, ואיך שבדרך
החוצה היא גילתה לו שזה בכלל לא היה גז צחוק, שזה רק היה אוויר
בצבע ורוד, ושייקח את הכל בצחוק, כי החיים זה דבר מצחיק.