חגיגה בלי סופ

ואז היה את ההיא בלי האותיות הסופיות. הכרתי אותה דרכ חברה של
חברה, שזה בעצמ איכ שאני מכיר את רוב האנשימ. כי איכ עוד כבר
אפשר להכיר אנשימ? בכל אופנ, השטיק שלה היה שהיא לא משתמשת אפ
פעמ באותיות סופיות. לא בנו"נ סופית, לא במ"מ, פ"י, כ"פ, כלומ.
אפילו לא בצדיק סופית, למרות שהשמ האמיתי של האות הוא בכלל
צדי, ואנשימ רק חושבימ שזה צדיק בגלל השיר של האלפ-בית, עם
השורה סמ"כ-עי"נ-פ"י-צדי-ק"ופ...
               קראו לה שירי. פעמ אחת שאלתי אותה מה הקטע עמ
האותיות הסופיות-לא-סופיות, והיא אמרה לי שזה בגלל שהיא שונאת
סופימ, ושזו דרכה הקטנה למרוד בשיטה. בהתחלה זה נראה לי די
מטומטמ - זה לא משיג כלומ, ובעיקר עושה כאב-ראש גמ למי שכותב
וגמ למי שקורא. חשבתי, זה נכונ שזה אומנותי ודי חביב, אבל זה
מאלצ את הקורא להתאמצ נורא גם לקרוא מילימ פשוטות.
לא טרחתי להסתיר ממנה את זה שזה עיצבנ אותי, אני לא בדיוק
הטיפוס שמסתיר דברים כאלה. היא מצידה אמרה לי "זינ עליכ", אמ
כי לא במילימ המפורשות האלה, והמשיכה לעשות את זה.
ועמ הזמנ התרגלתי. מלהתכתב איתה התרגלתי לקריאה, והתחלתי גמ
להשתמש בזה בכתיבה שלי במקומות אחרימ. לכל הפחות, זה נתנ לי
משהו להעסיק את הראש בזמנ הכתיבה. וגמ תמיד סיפור טוב שאני
יכול לספר לאנשימ. ועכשיו זה כבר יוצא לי אוטומטית, והאמת שגמ
אני די שונא סופימ, אז זה מתאימ לי.
ברור שזה מפריע, ככה מדי פעמ. במבחנימ הבוחנימ אפ פעמ לא
מתלהבימ מזה...לא בתיכונ, לא בצבא, ואפילו באוניברסיטה משחקימ
אותה ראש קטנ. כאילו מה? אמ היה נו"נ סופית בסופ מילה זה היה
משנה משהו? ובינינו, יש לשירי הזאת נקודה. כי כולנו בוכימ
כשמגיע הסופ, כולנו מתאכזבימ כשדברימ טובימ נגמרימ, אבל אפ אחד
לא מוכנ לעשות כלומ, אפילו לא לנקופ אצבע, בשביל לעזור. אז זו
דרכי הקטנה לנסות לעזור, לדחות את הסופ. כי צריכ ליהנות
בינתיימ לפחות, עד שיבוא סופ אמיתי, עד שיבוא סופ טוב, לשמ
שינוי, למשל עד שיבוא שלום.