צופות לא נובחות בירוק

עוד סובארו שחורה שרקה על פניהם, ועוד הונדה שחורה. הבריזה של
מישור החוף נמהלה בפיח של המכוניות, שלא היה חסר ממנה, אפילו
במרכז הקהילתי המסכן בדרום העיר. עמית השתעל פעמיים, וחיכה עד
שתיגמר כבר השרשרת הבלתי-נגמרת המזדיינת הזאת של מכוניות. וכמה
מכוניות שחורות! היה נדמה שכולן שחורות, או פחות סגולות-כהות.
הוא הציץ בשעון, רבע לחמש. עוד חצי שעה מתחיל המשחק, נו כבר.
היא עמדה לידו, ולא היה נראה שהטור האינסופי של המכוניות
מטריד אותה. הפיח אולי קצת, כשהיא השתעלה מדי פעם ועשתה פרצוף.
אבל היא לא עשתה סימנים של חוסר סבלנות או עצבנות, והיה נראה
שמצידה היא מוכנה לחכות פה עד מחר בשביל לחצות. בבגדי החאקי
המגעילים שלה, עם התיק והפלקטים על הגב. עדי, הצופה המושלמת,
הוא חשב. היא בחיים לא תתופף בעצבנות עם הרגל, כמו שאני עושה
עכשיו, הוא אמר לעצמו. היא בחיים לא תתעצבן מכמה זמן לוקח עד
שאפשר לחצות, בחיים לא תקלל את כל הנהגים האפאטיים האלה, שלא
שמים שעוד חצי שעה - עשרים ושבע דקות - מתחיל המשחק. ודווקא
הפרצוף הנינוח שלה עיצבן אותו הכי הרבה, יותר מכל המכוניות
ויותר מזה שהמשחק עוד מעט מתחיל.
"נו, נו, נו כבר," הוא אמר. שיהיה כבר כמה שניות בלי מכונית,
והם יוכלו לעבור, ושלום על ישראל.
"עמית," היא אמרה בקול שהיה מתוק אפילו כשהוא היה עצבני,
"תירגע. עוד שנייה המכוניות תעבורנה ויהיה לנו ירוק." תעבורנה,
אה? תכף אני יעבורנה את הפרצוף שלך, הוא חשב, אבל לא התכוון
לזה באמת. כי למרות שתמיד עיצבנו אותו כל השטיקים והחרטות שלה
מהצופים, עדי ממש מצאה חן בעיניו, גם אם לא בצורה "כזאת".
ובאמת, אחרי רגע התחלף להם האור והם חצו במעבר חצייה, יחד עם
איזה גברת עם סלים שעדי הציעה לעזור לסחוב לה את הסלים ונתקלה
ב"אויש, כמה שאת חמודה, אבל זה בסדר, אני מסתדרת, תודה." משפט
שעדי בטח שומעת עשרים פעם ביום, עמית חשב, ונזכר איך אותה גברת
תפסה מקודם את כל המושבים באוטובוס. אם היא לא הייתה תופסת
מקודם את כל המושבים, אני גם הייתי מציע לה עזרה, הוא חשב. אבל
עכשיו לא מגיע לה, למה מה?
הוא ועדי סיימו לחצות והגיעו לאי-תנועה הבא, לעוד מעבר חצייה
ולעוד רמזור. זה דווקא היה מעבר על פני כביש דיי ראשי, אבל
השעה הייתה תחילת הערב ובאותו רגע לא היו מכוניות, חוץ מפג'ו
שחורה שעברה אותם מייד, ואופנוע שחור רועש שגם עבר אחרי רגע.
עמית הסתכל שמאלה וימינה, בעיקר בשביל להרשים את עדי
ביענו-צופיפניקיות שלו (פעם סיפרו לו שזה מרשים צופיפניקיות
לאללה אם מתנהגים כמוהן, עוזרים לילדים ודברים כאלה), והתחיל
לעבור. רק כשהגיע לאמצע שם לב שהוא צועד לבד. לקח כמה שניות
לשים לב לזה, כי גם ככה עדי לא ממש נכנסה לשדה הראייה שלו מבלי
שהסתכל במכוון כלפי מטה. כששם לב הוא הסתובב בתמיהה, וראה את
עדי עומדת בסבלנות, עדיין על אי-התנועה. הוא שם את הידיים על
המותניים. "כן, מה?"
היא הסתכלה עליו עם חיוך רגוע. "מה מה?"
מה מה מה? הוא רצה לומר, אבל התאפק. הוא ליקק את השפתיים,
מרוגז. "למה את לא חוצה?"
"אור אדום," היא אמרה בטון המורה שלה, והצביעה כלפי מעלה.
ואכן, מי היה מאמין, האיש האדום הקטן עמד לו בנינוחות. בשלב
הזה כבר התקרבה מכונית, אז עמית שש חזרה אליה ונעמד לידה על
המדרכה.
"מה אור אדום?" הוא אמר בעצבנות. המכונית עברה אותם, מאזדה
לנטיס שחורה. "בואי נחצה כבר."
עדי עשתה רעש של שלילה עם הפה ונדה בראשה. "אור אדום," היא
משכה בכתפיים. "אסור לחצות."
"מה את מקשקשת?" הוא ניפנף בידיים שלו לצדדים. "אין פה מכונית
אחת אפילו!"
"זה לא קשור," היא אמרה בסבלנות הבלתי-נגמרת שלה. "לא חוצים
באדום גם אם אין מכוניות."
עמית התחיל להתעצבן. דווקא עכשיו, אוף, מה זה אין לי כח לזה,
הוא חשב.
"חוץ מזה," עדי המשיכה להרצות לו, "חוץ מזה שזה מסוכן ביותר
ובניגוד לחוק, זה גם נותן דוגמה רעה לחניכים שלי."
"מה? אני לא רואה שום חניך שלך פה," עמית אמר בעוקצנות. ואז
נזכר במשהו - "אין לך בכלל חניכים עכשיו! אין לך קבוצה אפילו,"
הוא אמר. השבט שלה היה במסגרת אירגון-מחדש, שתחתיו זמנית לא
היה לה קבוצה, כחלק מאיחוד-פירוק-ועירוב של קבוצות. "אז אין לך
חניכים!" הוא חייך חיוך מסופק לעצמו, אחרי שהביא לה בהפוכה,
תשובה מוחצת.
"זה לא קשור," היא אמרה. "אם היו לי חניכים, אז זה היה נותן
להם דוגמה רעה." זה נשמע לו די מטומטם, אבל לפני שהספיק להגיב,
היא המשיכה. "וחוצמזה, מה אם יראה אותי איזה ילד שאחר-כך יהיה
חניך שלי? ואז הוא יזכור שהוא ראה אותי עוברת באור אדום, ואז
הוא עלול יום אחד בעצמו לחצות באור אדום, ולהידרס, ואני לא
רוצה את האפשרות הזאת על המצפון שלי."
"אוי באמת," זה כל מה שעמית מצא לומר, אחרי דקה של מחשבה.
האור עדיין היה אדום, ובינתיים עברו אותם עוד שתיים או שלוש
מכוניות, מסוגים שונים, שחורות. מה זה כל המכוניות השחורות
האלה? הבית שלו היה רק מעבר לפינה מעבר לכביש, הוא חצה פה כל
יום לפחות פעמיים, וידע שהאור הספיציפי הזה התחלף רק כל יותר
מעשר דקות. ודווקא עכשיו היא מצאה זמן לעשות לו פוזות של
צופים? הוא הסתכל בשעון. אם אני מפספס את המשחק, הוא אמר
לעצמו, את תקבלי כאלה צעקות.
"מה אוי באמת? זה בניגוד לחוק. זה די פשוט, אם אתה שואל
אותי," עדי המשיכה בשלה.
"מה בניגוד לחוק! אין בן-אדם אחד על כדור-הארץ שעוצר ב - "
"אני עוצרת, ויחד איתי כל הצופים."
"למה? למה?? מה אכפת לך, אלוהים? אני מבטיח לא לספר לאף אחד,
ותסתכלי מסביב, אף אחד לא ידע בכלל - "
"אני אדע."
די, די......את עושה לי כאב ראש.... הוא הסתכל שוב בשעון, ואז
עצם עיניים והניח אצבעות על הרכות שלו. המשחק מתחיל עוד חמש
דקות. עד כמה שאני יודע, הרמזור הזה בכלל יכול להיות מקולקל,
ועדי יכולה לעמוד פה עד מחר, אני הולך לראות את המשחק עכשיו.
"טוב, תעשי מה שאת רוצה," הוא אמר, "אני הולך לראות את המשחק."
הוא לקח צעד מהיר לתוך הכביש
ונדרס לגמרי. המשאית הלבנה הענקית לא הספיקה אפילו לצפור לפני
שעלתה עליו לגמרי, מעכה אותו כמו פנקייק. אחרי שהמשאית, החלקה
והמצוחצחת ממש כמו שלג, עברה אותו, עמית נשאר מרוח על הכביש,
כמו אחד מהפלקטים של עדי.
עדי חיכתה עוד שלוש דקות וקצת, ואז האור התחלף. היא חצתה
בנימוס ,חייכה אל עמית בדרכה הביתה, וחייכה לנהג שישב במכונית
שעצרה מול מעבר החצייה, בחיפושית ישנה, בכל צבעי הקשת. הוא
חייך אליה בחזרה; אחרי הכל, גם הוא היה פעם בצופים.