סמי

פעם היה לי חבר. קראו לו סמי, שזה היה קיצור של שמואל. לא,
בעצם של סמואל. שזה דומה אבל זה לא אותו דבר. הוא לא היה ערבי,
למרות השם. אמא שלי לא הייתה מרשה לי בחיים שיהיה לי חבר ערבי.
מה עם חברה ערבייה? על זה לא חשבתי, אבל איכשהו אף פעם השאלה
הזאת לא ממש התעוררה. אולי זה בגלל החצי-שפם הזה, שאמנם לא היה
לכל בחורה ערבייה שפגשתי, אבל הופיע מספיק פעמים בשביל שאני
אזכר בו בכל מפגש עם מישהי ערבייה, וזה דיי סלל לי את הדרך
להימנע מקשר רומנטי עם ערביות. וחוצמזה, זה בכלל לא נראה לי
רעיון טוב להתעסק עם אלה, כי לערבים יש את הקטע הזה שאם אתה לא
מתחתן איתה אחרי שזיינת אותה אז ירצחו אותך ואת כל המשפחה שלך
ואת כל החמולה שלך אפילו. לי אין בכלל חמולה, אבל זה עדיין
נשמע לי מפחיד.
אבל סמי לא היה ערבי. הוא היה חבר שלי. נפגשנו בגן, ב"גן
ג'קי" ברחוב הבוכרים 21. סמי היה ילד די קטן, אפילו יחסית לגן,
שאף אחד אז לא היה כזה ג'אבר. סמי ואני שנינו התחלנו את גן
חובה חודש אחרי כל שאר הילדים. אני בגלל שחזרתי מקיץ מסעיר
באמריקה, שכלל ביקורים מגניבים בדיסנילנד וניו יורק ושאר
מקומות מדליקים, וגם ביקור אצל הדוד מיכאל המיליונר והאישה
שלו. אני כבר לא זוכר איך קוראים לה, אבל אני כן זוכר שהיא
הייתה בלונדינית. וגם שאבא ואמא לא קראו לה "דודה", אלא סתם
"האישה של מיכאל." אני לא הבנתי מה ההבדל.
אני לא זוכר למה סמי התחיל חודש מאוחר. אף פעם לא חשבתי על
זה, עד עכשיו, האמת. אבל אני זוכר שאמא שלי ראתה אותו ביום
הראשון, ואת אמא שלו, עם סיגריה לבנה דלוקה בפה, ואמרה משהו
כמו איך מרשים לכאלה להיות בגן עם הבן שלה. שזה אני. אני לא
הבנתי מה אמא שלי רצתה ממנו, הוא נראה פחות או יותר או דבר
כמוני. אותו צבע שיער, אולי קצת יותר נמוך, וקצת יותר רזה,
למרות שאני דווקא לא שמן. אפילו רזה. הוא לבש חולצה כתומה ואני
ירוקה. של הבוסטון סלטיקס, למרות שלא ידעתי אז בכלל מי זה.
אז למרות שלאמא שלי כנראה היה משהו נגד סמי, אני והוא דווקא
דיי התחברנו, בין השאר בגלל שכל שאר הילדים כבר היו מאוחדים
בקליקות ובחבורות שלהם. הייתה למשל את החבורה של בני, שכללה גם
את בועז א. ואת לירן ואת רמי. הם היו המלכים של הגן, שהתנהגו
הכי מבוגרים ותמיד החליטו בעצמם במה הם ישחקו, במשאיות,
בקוביות, בנדנדות, אפילו בספרים (למרות שהם לא השתמשו הרבה
בספרים). גם אם זה כבר היה תפוס, הם פשוט גרשו את מי שהיה שם
באותו רגע. ותמיד הם גם היו אלה שהתחילו במכות.
והייתה למשל את החבורה של אריק, שהם היו כזה הילדים הטובים של
הגן, שהגננת אף פעם לא צועקת עליהם והם אף פעם לא משתינים
במכנסיים ואבא שלהם תמיד בא בזמן לאסוף אותם. אני הייתי חצי
בחבורה הזאת, כי אבא שלי כמעט תמיד בא בזמן לאסוף אותי, אבל
אבא של סמי לא. בעצם נדמה לי שתמיד אמא שלו אספה אותו, תמיד עם
הסיגריה המגעילה שלה בפה. ראיתי כמעט כל יום את אמא של סמי,
כשהיא הביאה אותו לגן - הוא גם הרבה פעמים איחר בבוקר - וכמעט
יכלתי לדעת שהיא באה, לפי הריח של הסיגריות שהקדים אותה, תמיד
היא הייתה עם הסיגריות המגעילות שלה. סמי אמר לי פעם שהיא
עישנה מאז שהוא זוכר את עצמו.את אבא שלו  לא ראיתי אף פעם. בכל
אופן, בחבורה של אריק היו גם רועי ומנחם, וגם פיני שהיה ילד
ממש נחמד למרות שהוא היה קצת ערס. הוא היה הילד היחיד שהיה קצת
חבר שלי חוץ מסמי.
אז הייתה את החבורה של בני, והייתה את החבורה של אריק, וכמובן
שהיו גם את הבנות, שאף אחד לא ממש ידע מה קורה איתן אז. והאמת
שגם היום לא ממש ברור מה הולך אצלן, אבל שיהיה. היו עוד כמה
חבורות כאלה, שלאף אחת מהן סמי ואני לא ממש נכנסו. לנו הייתה
את החבורה שלנו, אחד את השני, שזה היה מספיק טוב. היינו משחקים
ביחד במשאיות, מתנדנדים ביחד על הנדנדות, ומשחקים ביחד
מחבואים. לפעמים אני הייתי העומד ולפעמים הוא. בד"כ אני, כי
סמי ידע להתחבא ממש טוב. שיחקנו גם בחול ובנינו ארמונות ואמרנו
לעצמנו שכשנהיה גדולים נגור בארמונות כאלה, אפילו שידענו שזה
לא באמת כי איך אפשר לגור בתוך ארמון של חול? היה לי ממש נעים
עם סמי, כי הוא היה ממש חכם וגם שקט ונחמד כזה, והוא גם היה
היחידי שיכלתי לנהל איתו ממש שיחה עמוקה, רצינית. לא כמו אמא
ואבא שקראו עיתון בזמן שהם דיברו איתי ובכלל לא הקשיבו, וסתם
הנהנו והסכימו עם מה שאמרתי, ואם הייתי מודיע להם שאני עובר
לעזה או שהתחתנתי עם קואלה הם פשוט היו ממשיכים להנהן ולשתות
את הקפה שלהם. ולא כמו ג'קי, שניסיתי לדבר איתה כמה פעמים,
ותמיד אחרי שלושה משפטים, ולא סתם משפטים, אלא משפטים שהשקעתי
בהם מקודם מלא מחשבה ותכנון (למשל פעם סיפרתי לה על זה שאבא
שלי גילה לי שהירח זה בכלל מנורה ענקית שהממשלה מפעילה, ואף
אחד לא יודע למה), היא הייתה אומרת לי, "נו, חמודי, למה שלא
תלך לשחק עם החברים שלך?" אז היא הייתה סוחבת אותי לחבורה של
בני ומכריחה אותם לשחק איתי, ואחרי שהיא הלכה הם היו מרביצים
לי. דווקא לסמי הם אף פעם לא הרביצו, אני לא יודע למה.
בכל אופן, עם סמי כן יכלתי לנהל שיחות כאלה, כי היה לו ראש
טוב ורציני, וגם תמיד הסכים לשמוע את מה שהיה לי להגיד. אמא לא
ממש הרשיתה לי ללכת אליו וגם לא הרשיתה לו לבוא לבית שלנו, ולא
הבנתי למה. היא גם מאוד כעסה על זה שאני מסתובב עם סמי בגן,
ושקלה אפילו להעביר אותי לגן אחר, אבל אבא לחץ עליה שזה לא
לעניין והיא וויתרה. אז את השיחות שלנו לא יכלנו להמשיך לתוך
אחרי-הצהריים, אבל תמיד המשכנו למחרת באותו מקום שבו הפסקנו.
חוץ מימים שסמי לא בא, שזה היה דיי הרבה. הוא לא הודיע מראש אף
פעם, אבל בערך פעם בשבועיים הוא לא בא לגן, ואז בדרך-כלל הייתי
פשוט יושב לבד ומצייר בחול, או משחק לבד בקוביות. או קורא אחד
מהספרים שהיו לנו. למחרת סמי פשוט סיפר שהוא היה אצל איזה רופא
או משהו, והוא התנהג אפילו יותר חלש מבד"כ. שזאת בכלל הייתה
תכונה דומיננטית אצל סמי, חולשה. הוא אף פעם לא רץ או קפץ,
ואפילו להתנדנד על הנדנדות הוא לא אהב. הוא כל הזמן גם השתעל,
והסריח מהסיגריות. אמרתי לו שזה לא טוב לבריאות שלו שאמא שלו
מעשנת כל כך הרבה, והוא אמר לי שהוא יודע.
היינו הולכים, שנינו, ברחבי הגן, בגינה, בחצרות, ובחדרים
בפנים, ומדברים על הכל. ממש פילוסופיה. היו לנו דיונים ממש
מעניינים, וגם ויכוחים סוערים. למשל פעם התערבתי איתו על מה זה
ערב. הוא אמר שערב זה ערב, כלומר ערב זה כשהשמש שוקעת והולכים
לישון, ואני אמרתי שערב זה מתי שקמים בבוקר והולכים לגן. באותו
לילה שאלתי את אמא שלי, בלי לספר לה על ההתערבות, והיא אמרה
שערב זה באמת מתי שהשמש שוקעת. אז סמי צדק. אבל הוא בכלל לא
היה מגעיל בקשר לזה, להיפך, הוא היה ממש מנומס ואמר שזאת כנראה
הייתה סתם אי-הבנה איפשהו.
כי סמי הבין אותי, והשלים אותי. כמו הקוביה המרובעת נכנסת לחור
בצורת ריבוע בקופסא. (למרות ששמעתי פעם שאיזה סופר כתב שיש
בכלל חלקים שלא נכנסים כמו שצריך, כי הם בצורת זיגזג, או משהו
מוזר כזה).
סמי ואני היינו "אחוקים" הכי קרובים בגן, ובכיתה א' ו-ב'.
אפילו אמא שלי התחילה להשתכנע להסתדר אותו, ועם הזמן גם למדה
לחבב אותו, ואפילו היה מותר לי להזמין אותו או ללכת אליו
לפעמים. גם עד כיתה ד' המשכנו לבלות כל יום, כל היום, ביחד. כל
יום, חוץ מהימים שסמי הלך לטיפולים הרפואיים שלו, שהוא אף פעם
לא הסכים להגיד לי עליהם. אבל שמתי לב שעם השנים, הטיפולים
הלכו וגברו בתכיפות שלהם, ותמיד אחריהם סמי חזר עוד יותר עייף
וכחוש, ולאט לאט הפך להיות יותר ויותר מדוכא.
באחד הטיפולים האלה, שהוא בכלל לא אמר לי מתי הוא הולך אליהם,
בקיץ שבין כיתה ד' לכיתה ה', סמי נפטר בשנתו מסרטן ריאות. הרבה
שנים מאוחר יותר, הרופאים סיפרו לי שהוא נולד עם הסרטן, תוצאה
מהעישון של אמו בזמן ההריון. מצבו של סמי היה קיצוני מדי,
וגופו היה גם ככה צעיר וחלש מדי, מכדי שיהיה ניתן לעשות משהו
לתקן, כמו כימותרפיה. כל מה שהרופאים יכלו לעשות היה לנסות
להנעים ולהאריך את זמנו של סמי, והם אמרו לי שזה בכלל היה נס
שהוא שרד עד כיתה ה'. אמרתי להם שהוא לא, שהוא לא שרד עד כיתה
ה', שהוא הגיע רק עד הקיץ בין כיתה ד' ל-ה'. הם הסתכלו עליי
במבט ריק.  

מאז עברו הרבה שנים. יותר שנים ממה שהייתי רוצה לחשוב, ולראש
עולה השיר המעצבן הזה ששרו בטקס סיום של האח הקטן שלי, ארבע
שנים ברציפות. אינני מסוגל בדיוק להזכר מה המילים, משהו על זה
שהשנים עוברות מהר. אבל הלחן מתנגן לי בראש, צלול כמו....כמו
משהו צלול, לא יודע. מים צלולים או משהו. בכל אופן - עוד שנה
ועוד שנה, ואני כבר לא ילד. והשינוי בכך שאני לא ילד אינו
טמון, לא ברובו ולא במהותו, בגיל שלי. כי אני אדם שונה; עשיתי
דברים, בכל השנים האלה, התבגרתי והחכמתי. בעיקר התבגרתי. ואם
הייתם רואים אותי ליד הילד הקטן עם השיער המקורזל ששיחק עם סמי
במשאיות בגן של ג'קי, אז סביר להניח שלא הייתם מתבלבלים
בינינו.
אני השתניתי. אבל סמי? עשר שנים מעכשיו, נקרא את הסיפור הזה
שוב, וסמי עדיין יהיה אותו סמי. אנחנו נהיה שנות-אור ממה
שהיינו עשר שנים קודם, וסמי - אותו סמי. וכל זה למרות שהדמות
של סמי, שטחית ככל שתהיה, נבניתה, מבחינתכם, על פני היכרות
קצרצרה ולא מקיפה של דקה או שתיים. וכבר, יש קיטלוג שלו בראש,
סטריאוטיפ פשטני שעוזר לתפוס את מהות אופיו. ולמרות שאי אפשר
באמת להכיר מישהו לעומק בקפיצה קטנה שכזאת, כבר יש לנו בראש
דיקונסטרוקציה מלאה שלו. מה הוא בטח אוהב לעשות, איזה משחקים
הוא אוהב, איך הקול שלו נשמע, מה צבע העיניים שלו, איך ניראת
אמא שלו, איך התספורת שלו, איזה סוג שוקולד הוא הכי אוהב.
אז קודם כל, בשביל להסיר ספק, מפני שאני היחיד שבאמת הכיר את
סמי : סמי הכי אהב לדבר, או סתם לטייל בטבע, או לשחק בבריכה.
המשחקים שהוא הכי אהב היו מחבואים ומסע חלליות, שזה משחק שהיה
בגן שלנו. היה לו קול קצת נמוך, צרוד, שנטה להשבר כשהוא הרים
את הקול או דיבר מהר מדי. צבע העיניים שלו היה חום בהיר מאוד,
כמעט דבש. היה לו שיער קרה חלק, רך ומבריק, שאור השמש תמיד
השתקף ממנו בבוקר. השוקולד שהוא הכי אהב היה שוקולד חלב של
קינדר, מהסוג של ביצות הפתעה. תמיד היינו קונים שלוש ביצים,
נותנים אחד לכל אחד, וחוצים את השלישית בינינו. ופותחים ביחד
את הצעצועים ומרכיבים אותם ביחד.
ועל אמא שלו אני לא מעוניין להרחיב במילים.

אז זה לא כאילו עכשיו אתם מכירים את סמי הרבה יותר טוב, אבל
קצת, זה יותר טוב מכלום. אבל איזה סוג שוקולד אתם אוהבים? מה
תאהבו בעוד עשר שנים? אי אפשר לדעת. איך התספורת שלכם? איך היא
תהיה בעוד עשר שנים? מי יודע? הכל ישתנה, גם לכם, גם לי.
לא לסמי. סמי לעולם יאהב את אותו שוקולד, לעולם יהיה על פניו
הפרצוף הילדותי של ילד קטן. לעולם הוא יהיה קפוא באהבתו
להליכות שקטות בגן ובבית-ספר, בשיחות על מהות החיים של טרום
גיל עשר, במשחקי מחבואים איתי. אנחנו נלך, נצחק, נבלה, נחייה,
וסמי, סמי ישאר אותו סמי. גם בשבילכם, גם בשבילי, ובעיקר בשביל
עצמו.
אז מה הלקח? לכל אחד והלקח שלו. שעישון זה רע? שהמוות הוא
לנצח? שהחיים מסריחים? שאנשים שמים שטויות מפגרות שלהם, כמו
עישון, לפני חיים שלמים של תינוק שעוד לא נולד?

תבחרו מה שאתם רוצים, לי נשבר מכל הזין הזה, אני יוצא להדליק
סיגריה.