היא אמרה לי, "תראה, החיים דיי יפים."

היא הסיטה את הוילון קצת הצידה. אור השמש הציץ פנימה. כבר היה
אחת-עשרה, החום התל-אביבי כבר הלך והתקרב לשיאו. מהדלת-חלון
הגדולה בדירה שלה, שהובילה למרפסת בקומה התשיעית באחד מהמגדלים
ברמת אביב, היה אפשר לראות חלק קטן מצפון תל-אביב, וחלק גדול
מהבניינים האחרים שהיו סמוכים לו. אחד מאותם קומפלקסים של
רבי-קומות בדרום העיר. בין הבניינים הייתה טיילת קטנה עם עצי
ברוש וספסלים, ואפילו פסל של מישהו. בן-גוריון? הרצל? אף פעם
לא הצלחתי לזכור. למען האמת, אפילו את השם של הרחוב שלה לא
הצלחתי לזכור. מרכוס, פינקוס, פוקוס, משהו כזה. ומה זה משנה,
בסך-הכל? זה לא כאילו זה ישנה עוד הרבה זמן.

נאנחתי והתהפכתי לצד שני, להימנע מהאור. "קודם כל," גערתי,
"החיים לא כאלה יפים." השמש המזדיינת הזאת עדיין בערה לי בראש.
משכתי את הסדינים מעל הראש, וזה עזר. קצת. "וחוצמזה," מלמלתי
ממתחת לסדינים, "אל תצטטי לי שירים. במיוחד לא ישראליים." תמיד
שנאתי מוזיקה ישראלית. או שזה צפונים שחושבים את עצמם ביטלס,
או שזה פרענקים, ואז בכלל חבל על הזמן. "ובכלל," הורדתי את
הסדינים והתיישבתי על המיטה, אבל עם הגב לחלון ולשמש. ואליה.
"זה לא קשור."

"תראה," היא אמרה בפליאה, כאילו שלא שמעה - או לא הקשיבה -
למילה ממה שאמרתי, "תראה איזה יופי. פרחים, ציפורים, עננים,
שמש."
   וואלה יופי, כמעט אמרתי. אבל התאפקתי, כי ידעתי שזה יעצבן
אותה. הציניות שלי תמיד הייתה מוקד לויכוח בינינו. ריסנתי את
עצמי. חבל להרוס, כל כך קרוב לסוף. "כמו שאמרתי," קמתי ושמתי
מכנסיים. ג'ינס, כרגיל. למי יש כוח, בימינו, להתחיל עם דברים
יותר מתוחכמים, וג'ינס זה אף פעם לא לא מתאים. לא לא מתאים?
שלילה כפולה? אם הייתי בבי"ס הייתי מקבל איזה גערה או משהו.
עוד אחד מהדברים הקטנים האלה, שדחפו אותי לעבר הקצה. זה לא היה
מה שדחף מעבר, אבל זה בהחלט לא הזיק.

פעם שמעתי שפרופסור באוניברסיטה העברית הסביר באחת ההרצאות שלו
שבעברית, שלילה כפולה דינה כחיוב. שככה זה גם באנגלית,
ושברוסית, לעומת זאת, שלילה כפולה היא עדיין שלילה. הוא הוסיף
וציין שאין אף שפה, שבה חיוב כפול שקול לשלילה. בתגובה לזה,
תלמיד מאחור צעק, "כן, בטח!" את הסיפור הזה סיפר לי בנישתי
בצבא. בנישתי גם היה זה שהכיר לי את שרית, אבל זה היה אחרי
שהוא איבד את הקסדה שלי וגרם לי לבלות שבוע בכלא. עוד אחד
מהדברים שדחפו אותי קצת, קצת, לכיוון הקצה. אבל כל דחיפה
קובעת.

כי למרות שדחיפה קטנה לא עושה נזק גדול מדי בעצמה, הדחיפות
מצטברות עם השנים, ואתה נדחף עוד ועוד לכיוון הקצה. ולפני שאתה
יודע מה קרה, אתה כבר מעבר לקצה.

זה לא התחיל עם הקסדה שבנישתי איבד לי, וזה לא התחיל עם ההערות
מהמורה ללשון עוד בתיכון. לא יודע בדיוק מתי זה התחיל. זתומרת,
ברור שהיו באסות כל החיים, אבל מתי זה התחיל להתפתח לדחיפה
קבועה לעבר הקצה? אולי בכיתה ה', כשהלכתי מכות עם פיני הערס.
קשה להאמין שהוא היה ערס כבר בכיתה ה', אבל הוא כן. וקשה
להאמין שקרעתי לו את הצורה, כי לא זה כאילו שהייתי כזה מאצ'ו
או משהו. בטח שלא בכיתה ה'. אני אפילו לא זוכר על מה רבנו, אבל
מה זה כבר יכל להיות? כולה כיתה ה'. בקיצור, הפרידו בינינו
לפני שזה נעשה רציני מדי. הושיבו אותנו לשיחה ובירור, ואפילו
נעשינו חברים. אפילו חברים ממש טובים. ואחרי שבוע פיני נדרס
למוות על ידי אוטובוס שהנהג שלו איבד שליטה אחרי ששפך על עצמו
כוס תה רותח.

בערך אז הבנתי איך העסק הולך, למרות שבאותו שלב זה עוד היה
קבור עמוק בתודעה שלי. אבל התודעה שלי כנראה לא כזאת עמוקה כמו
של אנשים אחרים, והזמן לאט לאט שחק אותה, עד שמה שפעם היה קבור
בה עמוק עמוק, כבר ביצבץ אל מעל לפני השטח.

כשהחברה הראשונה, יעל, זרקה אותי בשביל איזה חטייאר. כשמאחרים
בדקה לקו 18 ונאלצים לחכות לו שעה. כשמחכים שעתיים למישהו
שקבעתי איתו, ומסתבר שהוא שכח. כשבדיוק לא מוצאים את המעיל
בדרך החוצה, ויורד מבול ומקבלים אחר-כך דלקת ריאות. כשהשעון
המעורר לא צפצף ואיחרתי ונכשלתי בבגרות בתנ"ך. כשההורים נהרגו
בתאונה בדרך מאילת, ושבוע אחרי זה נשרף הבית.

כל זה דחף אותי קצת, קצת, חלק יותר, חלק פחות, עד שהבנתי שכבר
נפלתי מהקצה, עד שהבנתי שאני הולך להתאבד.

מה שהכי עניין אותי היה, שאחרי שהבנתי - מהסתכלות אובייקטיבית,
יענו מהצד - שעברתי את הקצה, לא הרגשתי רע בקשר לזה. לא הרגשתי
דכאון, או עצב, אפילו לא אכזבה. גם לא טוב באופן מיוחד, זה לא
נתן לי סיפוק כלשהו. פשוט השלמה, שהבנתי סוף סוף מה צריך
לעשות. זה גם לא היה מיידי, לא מין התגלות שכזאת. פשוט במשך
הזמן לאט לאט, באופן בלתי מודע, הבנתי שזה מה שיקרה. עד שהגעתי
למצב שכבר ידעתי שזה מה שיהיה. לא ידעתי מתי, או איך, או
בעקבות מה בדיוק, אבל איכשהו היה לי ברור שאשים קץ לחיי, וגם
בקרוב.

ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים לפני שנתיים. חוץ ממני יש לי אח
קטן שחזר מהודו וחשב שהוא גם מהטמה גאנדי וגם אלביס. הרופאים
באיכילוב אמרו שהוא עישן ספוטין, שזה כמו אל.אס.די אבל יותר
חזק. עכשיו הוא מבלה את ימיו באברבאנל, מסתובב בחיתול וזועק
לשלום בבוקר, שר ורוקד על שולחנות בערב. ככה שמשפחה שתדאג לי
אין. גם אין משפחה שתרגיש בחסרוני. והחברים? ושרית? לא נעים
באמת. אבל זין, זין עליהם. כשאני אסתכל על הדשא מלטה (ביטוי
שלמדתי מירון, המדריך שלי בצופים בכיתה ו'), מה יהיה אכפת לי?

איך? לא כל כך חשבתי שזה משנה, אבל חייבים לבחור איכשהו. ללכת
בצורה בומבסטית, שתגיע לחדשות? שתאסוף קהל? או בשקט, בפרטיות,
שזה תמיד היה יותר הסטייל שלי. לעשות איזה משהו דראסטי, להקריב
את עצמי על איזשהו מזבח? לעשות משהו שלמוות שלי תהיה מטרה,
שפרידתי מהחיים תגשים איזה אידיאל? אפשר לשאיר פתק שהתאבדתי
למען כל הנשים המוכות, או למען שחרור טיבט, או משהו כזה. אבל
ת'כלס.....למי יש כוח לזה. ושוב, מה אכפת לי? אני כבר מת. אז
לא צריך מטרה, במילא אין לי כאלה נושאים בוערים בראש.

פעם הייתה לי חברה, פסיכית לגמרי. קראו לה אנסטסיה, והיא הייתה
רוסייה. לא, סליחה, אוקראינית, כאילו שזה משנה למישהו. ובמילא,
כשהיא נולדה שם, זה עוד היה אותו דבר לגמרי. בכל אופן, פעם
הייתה לי שיחה איתה על התאבדויות. זה עוד היה לפני שהבנתי
שנפלתי מהקצה, ולא ממש היה לי עניין בהתאבדויות. אבל שיתפתי
איתה פעולה, והיא טענה שהדרך הכי טובה להתאבד זה לקפוץ מבניין,
או ממטוס, כי אז ישר לפני שאתה מת, אתה חווה את הנפילה. וגם את
הנוף. היא אפילו טענה שהיא תתאבד ככה בעצמה בערב המילניום. היא
גם ציינה איזה מטרה, היתומים בכווית או איזה חרא אחר. מי זוכר.
עד המילניום כבר לא היינו ביחד, ולא הופתעתי לראות אותה חודש
לאחר מכן שוב, בקניון, ואם היא קפצה מאיזה מטוס בזמן המילניום,
היא ניראתה בכלל לא רע. יחסית למה שהייתי מצפה, בכל אופן.

אז האופציה הזאת נשארה פתוחה. חשבתי על מנת יתר, אבל זה נראה
לי מורכב, ואני לא ממש מבין בזה. מה אם משהו ישתבש, ואני
אתעורר באיזה חדר נידח בבי"ח, עם חברים ומכרים צפופים סביבי,
עם מבט מוטרד וכאב לב מדאגות על מצבי? למי יש כוח לזה. כדור
בראש זה תמיד פתרון קל, אבל כרגיל הבעיות הלוגיסטיות משתלטות.
למשל, מאיפה אני אשיג נשק? אני יכול לחכות עד לפעם הבאה שאקרא
למילואים, שיהיה לי נשק, אבל זה יהיה רק בסביבות מאי, ואני לא
מתכוון לחכות עד אז. וגם אז, מה יקרה לנשק אחרי שאסיים להשתמש
בו? אמנם, אני לא שם את הזין הכי קטן מה יקרה לאף אחד אחרי
שאני מת, אבל, בכל זאת, לא נעים.

חשבתי על תלייה וחשבתי על חתיכת ורידים, הם נראו לי מסובכים
ומגעילים. חשבתי על לקפוץ לפני רכבת, חשבתי על לנסוע לתוך עזה
עטוף בדגל ישראל. חשבתי על לשחות עם כרישים, חשבתי על להפיל
טוסטר לאמבטיה. חשבתי על לתקוע לעצמי שיפוד בלב, חשבתי על כמעט
הכל. והכל נראה לי מוגזם, יומרני מדי, אקזוטי מדי. אני רק רוצה
לגמור עם זה כבר.

בבוקר, אחרי הלילה עם שרית, המחשבות נדדו לאנסטסיה. כשחשבתי על
זה, אנסטסיה סימלה בשבילי יותר מכל את הקצה. את הקצה שנפלתי
מעבר לו. תמיד אמרו לי שיש לי לשון ציורית.

הרוח קטעה את המחשבות שלי. שרית פתחה את הדלת-חלון לרווחה,
ובריזה של צהריים נשפה לדירה. הרוח גרמה לוילון לרפרף ברכות.
הרוח נשפה דרך השיער של שרית, נפנפה אותו מאחורי ראשה. זה היה
לה מאוד מחמיא. היא ניראתה ממש יפה.

ואז, לא היה לי כוח יותר. לא היה לי כוח. אמרתי לעצמי, יאללה,
פאק איט.

נעמדתי ליד המיטה. כבר הייתי עם מכנסיים, והחלטתי שזה מספיק.
לקחתי שלושה צעדים מהירים - זה כל מה שזה דרש, זו לא הייתה
דירה גדולה - והייתי כבר במרפסת, עם תנופה. עם עוד צעד גבוה
הנחתי את רגל שמאל על המעקה. גם ברגעים אלה, הסימבוליות לא
נחסכה מעיניי, אבל אצלי בראש המחשבות היו כרגיל פחות אלגנטיות.
איזה זין, חשבתי לעצמי, גם את זה אני מתחיל ברגל שמאל?

המשכתי את התנופה של הריצה ודחפתי את עצמי קדימה ומעלה, מעבר
למעקה, אל האוויר. הרגשתי את האוויר מסביבי, את הכלום, את הריק
המבורך כל כך. עצמתי עיניים. הרגשתי, בפעם הראשונה מזה הרבה,
הרבה זמן, ממש מסופק. מרוצה. שלווה.

אחרי חצי רגע פתחתי את העיניים. רציתי לראות, בפעם האחרונה
בחיים, אם החיים באמת דיי יפים, כמו ששרית אמרה. אבל לא יכלתי
לראות. השמש הייתה לי בעיניים, סינוורה אותי נורא. לא ראיתי
כלום.