אני רוצה לכתוב אותך. לשפוך את דמותך מתוכי. שתצא, שתעלם
האשליה. דפים רבים כבר ממלאים את הפחים ברחבי רמת גן וגבעתיים,
מלאים בחלקים ממך. ועדיין, אתה מסרב לצאת.
אי אפשר לתאר דמות שכמותך, אדיב, ביישן מעט, נחמד. בחור שנראה
טוב, אבל לא מושלם, מתנהג אל בחורה כמו אל נסיכה, אבל רק כשאתם
לבד. תיאורים. אף אחד לא יבין. כדי שיבינו מי אתה, עלי לספר
עלייך סיפורים, לכסות אותך בעלילה דמיונית כמעט כמוך. בכדי
שיבינו מי אתה. תהיה חייב לשבור את ליבי, או אולי, למלא אותו
באהבה. אלא שלא תוכל. אם תשתלב בי בתוך סיפור מסיפוריי, תהיה
קיים בתוכי לנצח. ואני רק רוצה שתלך. רוצה להיפתח לכל בחור
אחר, למצוא אהבה אמיתית שתשכון בי ומחוצה לי, ובו, לא רק
במחשבותיי.

אולי אספר על הפעם ההיא, שאהבנו? כאשר ישבנו יחדיו על החוף,
רגלינו רטובות ודביקות מן המים, ידינו מלאות החול מלטפות זו את
זו, בהתחלה בעדינות, ואט אט בתנועות מקובעות יותר ויותר. את
ידך השניה, הנקייה יותר, העברת בתוך שיערי, שפתייך התחילו מסען
בצווארי ועברו על כל פניי עד שהגיעו אל שפתיי, ולשונך מצאה לה
מקום משחק בתוך פי. אספר על עיניי העצומות, על מנת שאחוש בתוך
חלום, אשר פקחתי אט אט, והן הסתכלו היישר לתוך עינייך, והכל
היה שם. הכל. תשוקה, אהבה, ידידות, הוקרה, אמון, אמת, ובעיקר
זוג. היינו שם זוג. אחר כך קמנו, לאט לאט, מתפכחים מרגעים חסרי
זמן, חוזרים מן העולם שהקמנו לנו שנינו, אל עולמו של הכלל, ואל
חבריי. מנקים זה את זה, צוחקים. נוגעים, מתלטפים. מחייכים.
כששבנו אל שאר האנשים, התיישבת לצידם, דיברת איתם כאילו הכרת
אותם כבר שנים, כאילו הם אינם ילדים קטנים למולך. ואני נשכבתי
על החול, ראשי על בטנך, מאזינה לנשימותייך. נרדמתי. קרני שמש
חמות האירו אותי מוקדם בבוקר, רבים התפזרו, אך בכל זאת, ישנו
מסביב עוד אנשים, ואתה, ידך בשערי, שעון באי נוחות אחורנית,
פנייך יפים כל כך, מכוסים בגרגירי חול. התעוררת מנשיקתי, סוף
נפלא ללילה קסום ותחילתו של יום משותף, קסום כמעט באותה
המידה.

אולי אספר על הפעם ההיא, שכאבנו? כשנדמה היה שאנחנו באים
מעולמות שונים לחלוטין. כשהרגשתי כלואה בין חברייך ואתה לא
הבנת. כששיחות טלפון היו טובות לי ממפגש, מפני שלא כללו את
הפחד שברצונך להיות עם עוד אנשים. כשנישקת אותי ליד הידידות
שלך, והן אמרו משהו שלא הבנתי, אתה אחר כך תרגמת זאת ל"הם
מתאימים", אבל אני בטוחה שלא אלו היו דבריהן, נימת הקול שלהן
הייתה רעה, ונגדי. נתתי לזמן להרחיק אותנו, נתתי לרגשותיי
להתחבא תחת עומס לימודים ועבודות, ברחתי ממך במקום לעמוד מולך
ולומר "אני מרגישה דחויה". פחדתי שלא תבין אותי. פחדתי שתאכזב
אותי. פקפקתי בך ושנאתי את עצמי על כך. ואתה נותרת שם, ולא
עזבת, חשבת שעובר עלי משבר אבל לא לחצת. למה לא צעקת עלי? למה
לא ניסית לחקור? למה נתת לי לאבוד בתוך עצמי? הייתי איתך
והרגשתי לבד. ואתה, לא התכוונת.

אולי אספר על השאיפות שלנו? כל אחד מאיתנו, שאפתן אפילו יותר
מן האחר, כל אחד מאיתנו עבד קשה על מנת שיעריכו אותו, והמלחמות
הקטנות בינינו על כבוד, נסתרות מעיניי כל, בקושי מורגשות על
ידינו, היו לגורם שלילי וחיובי כאחד. דחפנו זה את זו למעלה,
עזרנו זו לזה ככל האפשר, אבל מבלי לפגוע בנו עצמנו. הפרדנו ככל
האפשר את תחומי הניהול, לא לפלוש זה לעולמה של זו, ולהיפך. אך
כמובן ששמרת לי מקום של כבוד בתחום ניהולך, וגם אני דאגתי לך
למקום יקר בתחום שבניהולי. שיתוף? יותר פעילות הגיונית, מונעת
על ידי רגשות, ופחד לפגוע זה בזה. הוקרה הדדית, ידיעה שאנחנו
הטובים ביותר, ושאם נעזור זה לזה, ניוותר בצמרת.

אולי אספר על הידידות שלנו? לפני הכל אנחנו ידידים. אתה איש
סודי, איש שיחתי, איתך אני צוחקת ובוכה, רעה וטובה, חסרת
ביטחון ומלאה בביטחון, איתך אני הבחורה המסתורית, והבחורה שאין
לה דבר להסתיר, סיפרתי לך את אהבותיי ואכזבותיי, על סיפוריי,
שיריי, מחשבותיי, שאיפותיי ורגשותיי, אתה יכול לפגוע בי בכל עת
שתחפוץ, ובכל זאת לעולם לא תעשה זאת, לא משנה עד כמה אפגע בך,
מכיוון שאתה טוב מיסודך, ואני חשובה לך, משערת שגם אני אשת
סודך.

הנה, שפכתי עוד חלקים מתוכך על הדף, רבדים שונים מדמותך,
מיחסינו שלא היו ולא נבראו, ועדיין אתה בוער בתוכי, עוד מחפשת
אני אחרייך בעולם האמיתי, וכנראה, שלעולם לא אמצא את אושרי,
שכן אני כלואה בתוכך, איש יקר ודמיוני שלי, עוד יותר מאשר אתה
כלוא בתוכי.