היי, את!
את, כן. הפוסטמה שמחביאה שם את הלב השבור בתיק, חכי רגע!
יש לי משהו להגיד לך...
חשבת פעם כמה אפשר לשנוא מישהו שלא מכירים?
מסתבר שאפשר. אפשר הרבה...
הכל הרסת לי! הכל, חוץ מהחומות...
לא השארת לי אף פינה פרוצה להתנחם בה...
בגללך, הכל בגללך!
והוא, מה הוא מבין?
הוא רק יודע להגיד כמה זה טוב שבאת, כמה חבל שהלכת, כמה את
זונה.
רק שתדעי שהלב הזה שאת סוחבת ממקום למקום, הוא חסר פה. היה
מאוד נחמד מצידך אם היית לפחות גומרת את זה יפה. אולי אז היה
לי סיכוי איתו...
הלו, רגע!
לאן את כל כך ממהרת? יש לנו איזה עניין לא סגור פה.
כואב לקבל את האמת בפרצוף, מה?
תארי לך איך אני הרגשתי כשקיבלתי את זה...
'זה לא את, זה אני', כן, זה הוא... הוא האידיוט שהשאיר את כל
החלקים הרכים שלו אצל מישהי אחרת...
מישהי שגנבה אותם וברחה.
ומה איתי? לי נשארו רק החלקים הקשים והמחוספסים... שריון
וקוצים.
OK, את ממהרת.
חכי רק עוד שניה, אני כבר מסיימת איתך.
אני רק רוצה שתדעי, שאני מאחלת לך את כל הדברים הרעים בעולם
(הוא בטח יהרוג אותי כשיגלה את זה).
אני רוצה שתיכשלי, תמיד, בהכל. אני רוצה שלא יהיו לך חברים,
ולא חברות, לעולם. אני רוצה שיכאיבו לך, כמו שהכאבת לו, כמו
שהכאבת לי. ואני רוצה שבפעם הבאה שתתקשרי אליו הוא יסנן אותך,
ויותר מזה - שזה יהיה בפיגוע ושתשתגעי מדאגה, מכאן ועד עולם!
היי, את!
רק דבר אחרון, טוב?
אני רוצה שתמותי.