"אוטובוס לילה"

אני יושב באוטובוס לירושלים, שעה 8 בערב, ונראה לי שכל העולם
החליט לנסוע דווקא היום לירושלים, ועוד באוטובוס שלי. אבל אני
כבר רגיל לזה. בזמן האחרון ככה נראו החיים שלי, אנשים מזדמנים
באוטובוסים מזדמנים. ניסיתי לכתוב קצת אבל זה לא ממש עבד, אז
החלטתי ללכת לישון. אחד הדברים המוזרים בשינה באוטובוס לילה
הוא, שלפני שאתה הולך לישון אתה תמיד מסתכל מסביבך לקלוט את
התמונה, כי אתה יודע שזו הפעם האחרונה שתראה אותה. כשאתה
מתעורר, אתה שוב מסתגל : בלילה, הנוף נראה אותו דבר, האוטובוס
נראה אותו אוטובוס, אבל תמיד, באופן קבוע, האדם שישב לידך הוא
לא אותו האדם. גם לזה כבר הייתי רגיל.

אני מניח שהתעוררתי בערך אחרי שעה, ולידי כמובן כבר לא ישבה
הזקנה הנחמדה שהייתה שם קודם. לידי ישבה מעין אישה/נערה
בלונדינית. הסתכלתי עליה וניסיתי....איך אני אנסח את זה....
להבין אותה, כפי שאני עושה עם רוב האנשים המזדמנים שאני פוגש.
לכל אחד, שנוסע באוטובוס לילה, חייב להיות סיפור. גופה לא נראה
לי כבן יותר מ20, אבל פניה היו שייכים לאישה יותר מבוגרת, שכבר
ראתה עולם, וכבר ידעה מספר תלאות.

"ערב טוב לך", אני שומע אותה אומרת לי ברשמיות מסויימת. לרגע
הייתי מבולבל. לא הייתי רגיל שהאנשים המזדמנים פונים אליי."ערב
טוב גם לך", עניתי באותה הרשמיות. שתיקה. בדר"כ אני לא נוהג
לפתח שיחות מעמיקות עם האנשים שיושבים לידי. לא התכוונתי לשנות
את מנהגי, אבל פתאום היא החליטה להתעקש : "אתה נוסע לירושלים
לשם הנאה או לשם עסקים למיניהם?".
לא ידעתי מה לענות לה. אם רק הייתה יודעת איך השאלה הזו הייתה
במקום. "אני....חוזר הביתה". "וכמה זמן כבר לא היית בבית, שאתה
צריך לחזור אליו באנחה שכזו?". "תני לי רגע לחשוב....בערך 7
שנים". שוב שתיקה. ואז, "ומה ההורים שלך עושים?". לא ידעתי אם
להמשיך איתה בשיחה, או להתחמק באלגנטיות. אני לא יודע אם הייתה
זו הבדידות הארוכה ששהיתי בה, או פשוט הנינוחות המוזרה שהיא
השרתה בי, אבל החלטתי לדבר: "אבא שלי הוא הרב הראשי שלי ישיבת
אור חיים בירושלים, ואימא... עד כמה שידוע לי היא עדיין בבית
מטפלת ב7 האחים והאחיות שלי."
סביר להניח שזה הכה אותה קצת בהלם, כמו את רוב שומעי הסיפור
הזה. אולי אם אתאר לכם אותי, לפחות לפי העיניים שלה, המצב יהיה
יותר מובן.
מה שהיא ראתה בוודאי, היה בחור, בן 20 פלוס, די גבוה, בגופיה.
על היד הימנית מתנוסס בגאווה קעקוע האריה השואג, וקצת צפונה
משם בולט הפירסינג בתוך הגבה. על הראש, רוב הזמן, השיער
מגולח.

"הייתי אומרת שזה קצת קשה להאמין". "אני יודע, אבל זה באמת
ככה. את יודעת שבכלל לא ערכנו היכרות נורמלית?". "אתה ממש
צודק, אני נירית, ואתה?" "יואב".
"עכשיו שאנחנו מכירים אחד את השני, אולי אתה רוצה לספר לי את
הסיפור המלא?"
"למה את מתכוונת?", היתממתי. "אתה יודע... בן להורים חרדים,
עוזב את הבית לשבע שנים ועכשיו הוא בכלל קירח ומקועקע... חייב
להיות כאן סיפור". "ולמה זה כל כך מעניין אותך?". "הממממ...
לכל אחד באוטובוס לילה יש איזהשהו סיפור לספר ואני אוהבת לשמוע
אותם, ובכלל יש לנו עוד שעתיים להעביר". מול טיעון כזה מוכר לא
יכולתי לעמוד... אז סיפרתי.



"ירושלים"

נולדתי בירושלים בשנת 1978, למשפחה חרדית במאה שערים. באותו
הזמן אבא שלי היה אחד הרבנים בישיבה השכונתית - אור חיים. אמא
שלי עשתה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, ללדת ילדים. אני הבן
הבכור במשפחה של שמונה בנים ובנות. אבל זה לא מדוייק לגבי אמא
שלי...אמא תמיד הייתה פעילה בכל מבצע של עזרה הדדית ועזרה
למישהו שנמצא במצוקה ותמיד היה מישהו כזה. כמו כל בן חרדי טוב,
בגיל 6 התחלתי ללמוד בישיבה, וכמובן שהלכתי לישיבה של אבי.
אהבתי את הלימודים ואהבתי את הדת. בזמנו זה היה נראה לי הדבר
המדהים ביותר בעולם. השקעתי שעות על גבי שעות בלימודים,
ונהניתי מכל רגע. השנים עברו להם, ואני בינתיים הפכתי לכוכב
הזוהר של הישיבה. הידע שלי בתורה ובדת היה מעמיק ביותר, והפליא
את גדולי הרבנים. הרבה באו לבקר אותי, אחר ששמעו על התגלית
החדשה בישיבה הירושלמית. אבא שלי היה האדם הגאה ביותר במאה
שערים, ובירושלים כולה. הועידו לי עתיד גדול, ומפעם לפעם אף
העבירו אותי לכיתות הלימוד של הילדים היותר גדולים בישיבה.

אני חושב שהעניינים התחילו להסתבך כשהייתי בן 17. יום ההולדת
שלי התקרב, וההורים שלי החליטו לערוך מסיבה גדולה לכבוד
המאורע. אני חושב שהוזמנו לבית שלנו שם קרוב למאתיים אנשים.
אני זוכר איך אמא שלי הייתה עסוקה במשך שבוע שלם במטבח, מבשלת,
ואבא שלי עבר מדלת לדלת והזמין את השכנים בגאווה גדולה. עד כמה
שזכור לי המסיבה הייתה משעממת ביותר, אבל בתור הבן של אבא שלי,
שעד אז כבר התמנה לרב הראשי של הישיבה, הייתי מסור למשחק
התפקידים של בעל השמחה הנהנה מכל רגע. ואז, לקראת סוף המסיבה,
ראיתי אותה. עד היום אני יכול לעצום את העיניים, ולראות אותה
עומדת שם, עם שיערה הבלונדיני הארוך, חצאית כחולה עדינה,
וחולצה לבנה שסנוורה את כל מי שהסתכל לכיוון. לא ידעתי איך לא
שמתי לב אליה עד אותו הרגע.
קצת בביישנות, ותוך הרבה הרבה הססנות, ניגשתי אליה. "נעים
מאוד", אמרתי. "נעים מאוד גם לך". "את נהנית מהמסיבה?". היא
שתקה לרגע ואז שאלה "לענות לך בתור בעל השמחה או בתור כל אדם
אחר בחדר?" חייכתי. הבנתי למה היא התכוונה, אז אמרתי לה
"בכנות". "זו המסיבה הכי משעממת שהייתי בה אי פעם, וכבר הייתי
בהרבה מסיבות משעממות". הייתי מאוהב.

התחלנו להיפגש יותר ויותר במהלך השבועות שאחרי כן. נהגנו לפי
כל כללי הטקס, אבל בליבנו רצינו כל כך הרבה יותר. בפעם הראשונה
בחיי, הרגשתי שהדת שאותה כל כך אהבתי פתאום כובלת אותי בניגוד
לרצוני. אסתר הייתה הבן אדם המדהים ביותר שפגשתי עד היום. היא
ידעה כל כך הרבה, על כל כך הרבה דברים, והשיחות איתה היו חוויה
נדירה בכל פעם מחדש. לאתר גם הייתה את היכולת לקרוא את המחשבות
שלי, רק על ידי כך שהסתכלה לי בעיניים.

הזמן עבר, וכבר נהיינו מתוסכלים. המצב הזה של חוסר האונים של
גופנו, לעומת החופש של רצונותינו היה גדול מנשוא. הפיצוץ הגדול
הגיע לא הרבה זמן לאחר מכן. זה היה בערך חמישה חודשים אחרי
שראיתי אותה בפעם הראשונה. טיילנו ביום שבת אחד באחד הפארקים
ליד השכונה שלנו. טיילנו שעה ארוכה וכהרגלנו דיברנו על כל
הנושאים שבעולם. התיישבנו על אחד הספסלים, ולפתע באמצע השיחה,
איבדתי שליטה בעצמי, ונישקתי אותה. להפתעתי הרבה, היא נישקה
אותי בחזרה וכרכה את זרועותיה על כתפיי. ישבנו ככה מחובקים
ומתנשקים כמעט חצי שעה, וכבר לא היה איכפת לנו מהעולם.
כשהספקנו, הייה שתיקה ארוכה. לא ידענו מה לעשות או מה להגיד.
ידענו רק, שמה שעשינו היה דבר שבלתי יעשה. ידעתי מה עליי
לעשות. הבטתי בעיניה ואמרתי לה: "אסתר, מחר בבוקר אני הולך
לאביך ומבקש ממנו את ידך". את השמחה שבעיניה אי אפשר לתאר
במילים. נפרדנו כל אחד דרכו, בהרגשה שאבן גדולה ירדה מליבנו.
כשהגעתי הביתה הלכתי ישר לחדר העבודה של אבי. ניגשתי אליו
באיטיות ולבסוף זרתי אומץ ואמרתי לו: "אבא, אני חייב לדבר
איתך". "גם אני צריך לומר לך משהו בן. אני אתחיל. חשבתי על כל
הרבה, אבל החלטתי שהגעת לפרקך, ועליך להינשא. דיברתי עם הרב של
ישיבת "שערי שמיים", וסיכמתי איתו על נדוניה מתאימה בשביל יד
בתו. החתונה תיערך בשבוע הבא." עולמי חרב עליי, לרגע שכחתי איך
מדברים. "אבא, בחיי לא המריתי את פיך, ואני אוהב אותך יותר ממה
שאני אוהב את חיי שלי, אבל לא אוכל לעשות כמצוותך. לא הפעם."
אבי הסתכל עליי כלא מבין, כנראה שהוא באמת לא הבין. "מה זאת
אומרת לא יכול. אני אביך ואתה תעשה מה שאומר לך. מה העניין?".
"באתי לפה היום בכדי למסור לך שמחר בבוקר אני הולך לבקש את ידה
של אסתר אלכסנדר מאביה." אבי נשנק. "לא יקום ולא יהיה, כבר
סיכמתי עם הרב מלוביץ' על נדוניה. איני יכול להתחמק מהבטחתי."
"אבא, נושא זה אינו נתון לויכוח". "בן!!! אתן לך אפשרות אחת
לענות על שאלתי הבאה. אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם,
אבל אתה מכיר היטב את מנהגינו. לא אוכל לשאת בבושה שתמיט עליי
אם תענה תשובה לא נכונה. בשבוע הבא ביום שישי, היכן תהיה?".
ידעתי שזהו עכשיו או לעולם לא ועניתי באומץ : "אם לא תהיה מוכן
להיענות לבקשתי, בשבוע הבא ביום שישי, אהיה רחוק רחוק מפה, לצד
אהובת ליבי. אעזוב את הישיבה ואת ירושלים אם אאלץ." אבי כמעט
שפרץ בבכי. "אם זוהי תשובתך, כך יהיה. צא מביתי ואל תחזור, אלא
אם כן תהיה מוכן להקשיב לקולי." ברחתי בריצה מהחדר וכן מביתי.
אמא לא הבינה מה קרה אך לא עצרה בעדי. רצתי לעבר ביתה של אסתר.
אבל הגעתי מאוחר מדי. אבי כבר הספיק להתקשר לאביה של אסתר
והסביר לו את העניין. הוא לא היה מוכן לתת לי להכנס לבית. לא
ידעתי מה לעשות. טיילתי כל הלילה בפארק, ולבסוף נרדמתי על
הספסל שבו אני ואסתר התנשקנו. למחרת ניסיתי שוב את ביתה של
אסתר. אמה פתחה לי את הדלת. בקול קר, ובלי רגש אמרה לי את
המילים הבאות: "הפלת חרפה על אסתר על משפחתה. אביה לקח אותה
הבקר למשפחתה בדרום. לעולם לא תראה אותה יותר."

המום, וכואב, התחלתי ללכת. הלכתי לאן שרגליי לקחו אותי, ולבסוף
מצאתי את עצמי עומד בתחנת אוטובוס. בלי לשים לב, קניתי כרטיס
אוטובוס לכיוון אילת. החלטתי למצוא את אסתר.



"אפילוג"

"וזה סוף הסיפור", נאנחתי. "מה זאת אומרת סוף הסיפור? מצאת את
אסתר? ולמה אתה חוזר הביתה אחרי כלכך הרבה שנים?"

עניתי לה: "מאז אותו יום חייתי מפה ליד, קיבצתי נדבות כשהייתי
צריך וחייתי עם האנשים הכי מוזרים שהצלחתי למצוא. את הדת נטשתי
לגמרי. לא האמנתי שאל, אשר עמו מגדיר אותו כאל מלא רחמים יכול
להרשות שדבר כזה יקרה. את אסתר אף פעם לא מצאתי.
לפעמים אני חושב שאני רואה אותה, אבל זו אף פעם לא היא.
לפני יומיים, קיבלתי הודעה. נמסר לי שאבי על ערש דווי, ומשאלתו
האחרונה היא לראות אותי. לא יכולתי לסרב. אז הנה אני, נוסע
הביתה."

עם משפט זה, האוטובוס עצר בתחנה מרכזית לירושלים. ירדנו
מהאוטובוס, ולפני שנפרדנו נירית הוציאה מכיסה פנקס קטן, שירבטה
משהו ומסרה לי את הדף. לפני שהספקתי להגיד משהו, היא כבר
הסתובבה ונעלמה.

    "תודה רבה לך, יואב. רציתי שתדע שזה היה חושב לי מאוד.
נירית אסתר אלכסנדר"