שאיפות... ו- All Saints. שום קשר בין השמות למציאות.


"אני רוצה להפסיק לפחד" אמרתי לו וחיבקתי אותו הכי חזק בעולם.
"ילדונת..." הוא תפס את הזרועות שלי שהיו כרוכות לו על העורף
וצעד צעד אחורה, מסתכל לי לתוך העיניים, מלטף לי בעדינות את
הפנים של כף היד. "הלוואי והיו לי הסברים בשבילך" הוא השפיל
מבט. הרגשתי את הכאב שלו משלים את שלי.
"אבל אין לך" לחשתי וצעדתי צעד אחורה גם אני.
הסתובבתי ממנו, הכי רחוק שאפשר, והוא רק נשאר לעמוד שם, לוחש
לי: "סליחה."


לקום בבוקר, ללבוש מכנסיים, לשטוף פנים, להביט בעצמי במראה.
זאת לא הפעם הראשונה שהדם זולג על זכוכיות שבורות בתוך כיור
לבן.
כשרון להרחיק את בני הגזע היפה... או בואו ונגיד לפחות- היפה
בעיניי המתבוננת.
הפעם קראו לו עופר ובאמת שרציתי את הכל, והוא היה כל מה
שרציתי. והרצונות שלי אף פעם לא מאוד מוגזמים. איך זה גולש
לשיחות האלה, של הקץ, לפני שבכלל קרה משהו. מכחול על שפתיים,
מחפש לו את הנקודות החמות. אף פעם לא מוצא.
הפעם, ישבנו בגן על הנדנדות והבטנו בירח המלא, השקט משום מה לא
הפריע לי, החוסר מילים הזה גרם לי לשלווה שכזאת. סתם החזקנו
ידיים והוא שר בשקט שיר רוק ישן
איך אני אוהבת פרצופים עם כשרון.


אני מכניסה לתוך המיני דיסק את הדיסק של All Saints ומתכרבלת
חזרה בשמיכת הזברה הכבדה. מביטה בנקודות הלבנות בתקרה מטפטפות
עלי.
הם תמיד רוצים יותר ממה שאני יכולה לתת. הם אף פעם לא מצפים
לחיבוק אחרון לפני שבא הראשון.
הפעם... הוא הרגיש אותי.
"זה לא פייר לעשות לי את זה את יודעת" הוא שחרר את האחיזה
ואני רק חיברתי את הרגליים לקרקע ושתקתי.
"אמרו לי שאת ככה," הוא המשיך, "קיוויתי ש... לא יודע, תתבגרי
או משהו, שתרצי כמוני."
"אני רוצה כמוך" לחשתי.
הוא רק הביט בי, חונק אותי עם המבט האכפתי שלו.
"אני לא יודע מה להגיד לך, את חייבת להתגבר על זה. את מבינה?"
"אני לא יכולה"
"תראי, זה לא שעשינו משהו, זה לא שאמרתי משהו לא נכון, נכון?"
"נכון."
"אז למה?"
"אני... אני לא יודעת."
"אני רואה אותך כבר ארבעה חודשים, עולה יורדת במדרגות האלה, של
הבניין, מאחורה, עוצרת באמצע להביט בשמיים, מחייכת לחברות שלך
עם סוכרייה על מקל שמנפחת לך את הלחי..."
הוא מעביר לי אצבע על הלחי, על השפתיים...


עוד משלוש לפנות בוקר יש הודעה בפלאפון של- 'תאמיני לי, הכי
בעולם הייתי רוצה להבין אותך.' אני ממלמלת לעצמי שהוא מעולם לא
היה יכול. משחקת עם התחבושת שעל היד, זורקת כדור גומי קטן שוב
ושוב אל התקרה.
"היי!" הוא תופס לי את היד כשאני קמה, "תפסיקי."
אני מסתובבת חזרה אליו, ומתיישבת בשנית על הנדנדה.
"את מוצאת לך אנשים מוזרים להסתובב איתם."
"אתה לא מוזר פחות"
"נכון, כנראה... בימי שישי לפעמים, המבט בעיניים שלך כל-כך
רוצה להבריח אותך מהאנשים האלה שמסביבך..." הוא מהסס, "למה את
נמצאת עם אנשים שלא טוב לך איתם?"
"זה פשוט..." אני מנסה הכי חזק בעולם להגדיר לו, "בעצם, מה זה
משנה, אנשים הם דבר אנוכי. הם תמיד רוצים ממני דברים שאני לא
מסוגלת לתת להם. אני לא רוצה לאכזב אף אחד... אבל גם לא יכולה
להתנתק."
"ומה אם אני אגיד לך שאני לא רוצה כלום חוץ מאותך מאושרת, שיש
הרבה כמוני, שפשוט אוהבים את העיניים שלך נוצצות."
"אז אני אגיד שאתה שקרן" השפלתי מבט, מרימה אבן מהרצפה ומשליכה
על שלט- 'כאן מחרבנים כלבים.' יש במדינה הזאת מספיק ממציאי
חוקים כנראה.


אני מנסה לחייג את המספר, או לפחות למצוא אותו, באמצע נזכרת
שבלילה הספקתי למחוק אותו לפני שנכנסתי למיטה. יהירות תמיד
הייתה צד חזק שלי.
"תראי," הוא קם מהנדנדה ומתכופף מולי, מחזיק לי את כפות
הידיים. אני מסתכלת לו בעיניים, מחכה לשמוע את הסיבה הכי
משכנעת בעולם למה לא לפוצץ גם את זה. "פשוט אכפת לי ממך, ואני
רוצה לנסות איתך... מה שאת מוכנה. לא יודע מה... מה שאת
מסוגלת. כי האמת, אני פשוט חושב שאת נפגעת מידי. ואת מקסימה
בעיניי. רק רוצה לנסות."
ניסיתי להחזיק את הדמעות הכי חזק בגרון, עצמתי עיניים, "תאמין
לי, שגם אני רוצה." אמרתי.
הוא נאנח, מן אנחת רווחה מעורבבת בעובדה שהוא יודע שזה לא ילך
איתי כל המילים הללו, היפות, כמו העיניים שלו.
רציתי הכל, לאהוב אותו, לאהוב אותו הכי בעולם ושהוא אותי
ושיהיה לנו טוב ביחד. אבל לא האמנתי שזה אפשרי...
הקוסמוס לא אוהב רגעים של אושר... אף פעם לא. אף פעם.


הפעם... קראו לו עופר, בן 18, דה-שליט רחובות ממש כמוני.
הפעם הוא כמו בפעמים הקודמות היה מישהו שרצה, ורציתי גם.
הפעם ידעתי שאני אתחרט על זה הכי, כי רציתי עוד לפני שהוא בא
ואמר. בא והתיישב לידי בחושך על נדנדות עץ ישנות בגן מול בית
של אחת החברות שלי שבדיוק נפרדתי ממנה בלילה טוב, נדבר מחר.
אבל אני לא רוצה לדבר היום עם אף אחד בעולם. לעולם...
"אז מה הבעיה חמודה, תסבירי לי, אם לא תסבירי לי אני לא אדע
לבד. אני שמעתי על קטעים שעשית לאנשים ואני לא נתי או עידו או
רועי, אני לא קונה את הסצנות הללו. והייבושים העלובים האלה שאת
מריצה לא פוגעים בי בגרוש. אני לא מוותר בקלות על מה שאני רוצה
להשיג."
"מצאת לך מטרות" מלמלתי.
ידעתי שהוא כועס, הרגשתי את זה בנשימות שלו ובעיניים שפתאום
נעלמו לי. רציתי לומר לו שאני מצטערת, שהוא לא כמו אף אחד
מהאנשים שהוא הזכיר, אלו ששנייה לפני ההתחלה, לפני צעד כלשהו
שלהם להפגנת... הרצונות... צעדתי שלוש צעדים אחורה ואמרתי: "זה
לא מתאים" גם כשלא היה רגע יותר מתאים מזה בחיים שלי.


'אני צריכה שתשיגי לי את המספר של עופר' שלחתי לשירי הודעה.
חמש דקות אחרי המספר היה שמור שוב בזיכרון של המכשיר השחור חסר
הרגיעה.
"טוף..." הוא העביר יד בשיער שלו בייאוש, "אני לא יודע מה, רק
תגידי לי מה את רוצה, או תגידי לי ללכת או לא יודע מה, פשוט אל
תשתקי."


"אני רוצה להפסיק לפחד, ואני רוצה שתהיה שם איתי, כבר לא אכפת
לי מה תהיה התוצאה." אמרתי בקול רועד אך נחוש אל תוך החורים של
המכשיר הקטן. מהצד השני של הקו לא נשמעה תשובה...
"אוקי," הוא אמר לבסוף, "מתקבל." וניתק.
התחשק לי לצרוח אחרי שאמרתי לו מה בעצם הקטע, שהכל בעצם פחדים.
והוא שחרר את האחיזה שלו בקצה של הצוק ונתן לי ליפול, לבד, את
כל הדרך האין סופית למטה.


חזרתי חזרה אל מתחת לשמיכה ונרדמתי.


אצבע על כתף חשופה, פוקחת עיניים ומתרוממת לישיבה, משפשפת
מהריסים את החלומות שלא חלמתי.
הוא רק הביט בי, לעומק לעומק וחייך אלי, חייכתי אליו חזרה
כורכת סביבו את הזרועות, נותן לי נשיקה של עתיד על הלחי.



26.10.02
מקווה שההסבר פה מספק את כולכם. הכי מצטערת בעולם...