הכנר התיישב באיטיות על הכיסא כשחץ נעוץ בליבו המדמם.
"למענכם", אמר, והידק את החץ פנימה, שפתיו ננשכו ופרצופו קמט
וכאב, "היכן הקשת?", תמה ועיניו ריצדו סביב חוריהן בחיפושה,
"היכן, היא?", נעשה קולו לחוץ ודחוק, והחץ הפך אדום מחודו ועד
קצהו. "נוצת טווס סגולה", צחק לו האיש כאשר התבונן בנוצה
הסגלגלה אשר צצה בקצב הקשת אשר תקועה הייתה בחזהו, במרכז ליבו,
מקיזה דמו ארצה. "זה בטח הוא", הנהן הכנר בראשו כאשר נוכח
לזהותו של היורה, "ידידי הטוב", חייך, "תודה".
"התנגן לנו משהו?", החלו קולות מן העבר חוזרים ונשנים במוחו,
"אולי ראבל, ואולי קאפלט?, מה דעתך בן?". והמילים כאבו לבחור,
והחץ עם קצהו הסגלגל ננעץ עוד זרת אל תוך ליבו, על פניו נסוכה
ארשת יגון וצער, לא מן הכאב, אלא מן האכזבה מחייו, ממשפחתו,
מכישרונו, "תנגן משהו?", הם ביקשו כמו זהו הדבר אשר בשבילו
נועד, לבדר אותם, לשעשע חרשים ונלגים, "טפשים", חזר ואמר
לעצמו, ודם החל לבצבץ מפיו והתנחל לסנטרו, הבחור ניגב בשרוולו
את הסנטר, ואחר את הפה, וחזר ונעץ בחוזקה את החץ אל תוך ליבו,
"יותר לא תישמע המוזיקה, לא ממני", אמר וחזר, "לא  ממני".
"בראבו!!", "בראבו!!", הלמו קולות התישבחות ומחיאות הכפיים,
הנה כולם מתבוננים בו - שותקים, ואחר פוצים פיהם ויוצאים
בהוללות כחוטאים, אינם מעניקים כבוד, מזלזלים, רואים הם
באומנותו, בכישרונו - מופע מזדמן, זמן לשמוע ובאותה עת להתבונן
סביב ולהתפעל מן היוקרה אשר עוטפת אותם, מן הרושם אותו הם
מנסים להשיג.
"לא ממני תשיגו", צחק שוב ופיו הצטפד וכאב כשעשה זאת, לכן עשה
זאת שנית בתקווה לקרב את הידוע מראש, פחות רגעים בעולם פחדן
וכסיל.
"לא!!", צעק, "אינני כזה, אינני מאותם אנשים אשר - ", בו ברגע
דבריו נקטעו משום כאב חד אשר זרם מחדרי ליבו הפעורים אל כל
נימי גופו, בשארית כוחותיו המשיך, "אנשים אשר מתנשאים", ואחר
נדם ודחף את קשתו פנימה אל תוך בשרו.
"קצרה סבלנותי", אמר לעצמו, "היכן הוא המוות?".
והכינור. שכב הוא בתפארתו ובגדולתו על שרפרף העץ אותו נהג היה
לפקוד כאשר התאמן בנגינתו, "היכן הוא הכינור?", חשב, "היכן היא
הקשת?", אך הללו היו רחוקים מעיניו, מתודעתו, הכאב החוויר את
פיניו, ופרצופו החל מכחיל, "מהור עיני אבד", הכריז לעצמו
הבחור, וגישש באפלה אחר קצהו של החץ, ומשמצאו לחץ אותו לתוך
חזהו חלושות.
מיתריו השחוקים והדקים, הנה עומדים להקרע כעולמו, האם יגיע
זמנו
לפניהם, "איני רוצה  ואיני מעוניין לדעת". אמר ודחק את קשתו
פנימה, מרגיש איך הזאת, אשר חודה שוייף בקפידה, ועתה חד כתהר,
חותכת את בשרו, ומאיימת לבקוע מתוך גבו. "חץ מקשת", אמר לעצמו,
"אירוניה, אבסורד, הומור מזדיין", זאת הייתה הפעם הראשונה
שקילל והנה היה זה רגעים לפני מותו, "מזדיין", חזר ואמר בהנאה,
"ארור" חייך, "ארור אתה בחור אשר מדבר אתה כך כפרא אדם", ככה
לא חינכוהו הוריו, כלל וכלל לא.
והנה , בתוך רגעים פלט הנקות חלושות מפיו, וצנח ארצה על בטנו
כשקצה החץ, חץ הקשת, קשת אשר הפכה לחץ, חץ בעל נוצה סגולה אשר
ננעץ בליבו והרגו, "ומי היורה?", שאל בידיעה ברגעיו האחרונים,
"מי הוא?".
חופש הסתמן באוויר, סקרנתו אבדה והוא עזב, ברח, "פחדן", אמר
ומת.