מוזר כמה מהר הגוף מתאושש        14.11.02
ושוכח איזה פלאים עברו עליו.
עברו רק 27 שבועות,
והנה אני באותה נקודה.
כמעט אותו מקום בו הייתי אז.
בינואר של המילניום.

הפלא שיצא ממני - נסיכת האופק שלי
ישנה עליי עכשיו.
ממצמצת בשפתיה בהתפנקות תינוקית.
היא עדיין קטנה כל כך.
לא מוכנה להיות אחות גדולה.
לאן אני ממהרת???

משהו בי בוער להריון נוסף
למשפחה ענקית וברוכת ילדים.
לבטן מתעגלת, לצירי לידה
לבעלי היקר שיחשוב על שמות.
להרגשה של תנועות עובר,
לציפיה.

חדרי הבית ריקים ומחכים לדיירים,
חדרי ליבי מלאי מקום לעוד אהבה.
האם הזמן מתאים? כסף? עבודה?
לא. אין שום סיבה בעד.
רק אחת. טיעון יחיד חיובי-
אני רוצה.