"רדי למקלט! בואי! את לא שומעת אותי?..."
"עזוב, היא לא שומעת! בוא!"
"חכה שניה! בואי כבר למקלט!..... למקלט....מקלט... מקלט..."

אה, אז אני מתה? כמה חבל. עד שהתרגלתי לעצמי? טוב, אין מה
לעשות עכשיו.
אז מה עושים? אני פשוט לא רגילה, לא יוצא לי להיות מתה לעיתים
קרובות. אמממ... אז אני פשוט אשב לי פה ואחכה. כן, אני אחכה.
אולי מישהו יבוא לאסוף אותי.
משעמם פה. אז ככה נראה גיהנום? לא חשבתי שיש לו קירות, או
רצפה, או חלונות אטומים....?!?
אני במקלט! איך לעזאזל הגעתי לכאן? אני הרי אמורה להיות מתה,
לא?לחשוב... לחשוב...
"הלו, יש כאן מישהו???" צעקתי.
"מה?...." שמעתי קול עייף.
"אהה.... היי אני שירי, ו... נראה לי שאני מתה, כן? והמקום
הזה... מקלט..." אמרתי בבלבול. "איפה אתה בכלל?"
"מה את רוצה?" שאל אותו קול זועף, ונער שנראה בערך בגילי
התרומם מהכורסה שניצבה בקצההמקלט המרוחק ממני.
"אה, אתה פה כבר הרבה זמן? זאת אומרת, כי הגעתי עכשיו, ואני לא
יודעת למי לפנות, יש לך מושג מי האחראי פה?" שאלתי.
"אחראי? אין פה אחראים. אם היו, כבר הייתי קורע אותם מכות. רק
שני חדרים, שמונה קירות, עוד כמה אנשים, אבל כולם בחדר השני,
אוכלים גזר גמדי, או משחקים מונופול." הוא אמר.
"אה... אז איך אני יוצאת מפה?" שאלתי והבטתי מסביב.
"אין יציאה. המילה האחרונה שאמרו לך בחיים הייתה במקרה
'מקלט'?" הוא גיחך.
"אני לא זוכרת! אולי... נראה לי שכן..." גמגמתי.
"אז הנה לך. אין יציאה." הוא ענה.
"רגע, המילה האחרונה שאומרים לך בחיים קובעת לך איפה אתה הולך
להיות לנצח?" שאלתי.
"המילה האחרונה שמצביעה על שם של מקום. וזה לא לנצח, רק 50
שנה." הוא אמר באדישות. "דרך אגב, אני דן."
"חמישים שנה???" צרחתי. נפלתי לרצפה.
"כן... איזה באסה שלא אמרו לי 'בוא מהר להופעה של מטאליקה'
לפני שמתתי."אמר דן ונשכב על הספה.
קפצתי עליו וצעקתי "איך אתה יכול להיות כזה אדיש???"
"טוב, תרדי ממני... כבר ממלחמת המפרץ אני תקוע פה. זה עובר
איכשהו.
"ולאן עוברים אחר-כך?" שאלתי ביאוש.
"אין לי מושג. כל עוד אין בזה קופסאות שימורים, לא אכפת לי.
אני שונא תירס מקופסא." אמר דן.
"חמישיםשנה... חמישים שנה...." מילמלתי  לעצמי. "מה אני אמורה
לעשות פה חמישים שנה???"
"אל תדאגי." אמר דן. "מונופול זה משחק ארוך."