ניפחתי בלון אדום. ניפחתי אותו גדול גדול. בהתחלה הוא נראה כמו
אף של ליצן, אחר כך כמו בטן של דובי ואחר כך הוא סתם נראה כמו
בלון גדול ואדום. אז התחלתי להקפיץ אותו, שיחקתי עם עצמי שאסור
שהבלון ייפול על הרצפה. הוא כבר נגע פעמיים, אבל במשחק שלי זה
לא נחשב. ניצחתי כבר מאה פעמים. ניצחתי מליון פעמים. ניצחתי
מאה אלף טריליון בליון פעמים!
הבלון האדום קיפץ ממקום למקום. מהיד שלי לכורסא, לטלוויזיה,
לנעל, למקרר ושוב ליד שלי. הוא יודע לעשות חיים, הבלון הזה.
התחלתי לחקות אותו. קפצתי מהיד שלי לכורסא, לטלוויזיה, לנעל,
למקרר ושוב ליד שלי. זה דווקא היה כיף, אז בחרתי לי מסלול אחר.
עכשיו קפצתי מהמדף לארון, למיטה, לתיק, לחלון וסיימתי בסלטה
מדהימה על הראש של אחותי. ואז נמאס לי מהמשחק הזה, אז סתם
התיישבתי על הגג וספרתי בלטות, בחברת הבלון, כמובן. גם הוא ספר
בלטות, אבל אני ספרתי יותר מהר. כל פעם שהוא הצליח 5, אני כבר
הצלחתי 13. זה הפך למין תחרות קטנה, ואני תמיד ניצחתי.
ירדתי למטבח והלכתי רק על הקווים. הבלון הלך רק על המרצפות.
כשזה התחיל לשעמם אותי לקחתי גיר, ציירתי על הריצפה והתחלתי
לשחק קלאס. אפילו שלא ידעתי איך, המצאתי חוקים משלי. הבלון
ריקד לו על המספרים מבלי להיפסל פעם אחת. הוא טוב בזה, ואני
יותר. אבל הפעם נתתי לו לנצח, שלא ירגיש רע עם עצמו. אחרי הכל,
גם לבלון מגיע לנצח.