היא התמתחה בהנאה ויצאה מתוך הערמה הצבעונית. אחת מאהבותיה
הגדולות הייתה דריכה על עלים יבשים. תחושת העלה הפריך שנרמס
מתחת לנעליה, הצליל שהוא מפיק תוך כך.. ועדיף שהעלה יהיה כמה
שיותר גדול וכמה שיותר יבש. רק ככה אפשר להוציא ממנו הקראנץ'
העסיסי ביותר.
פניה נדדו מעלה. מבין צמרות עצים ערומות ועננים אפורים וכבדים,
שלחה השמש קרניים צלולות וחלושות. עיניה ירדו אל עבר אחד
העצים, והיא הבחינה בעלה יחיד מתנודד, כאילו נאחז בכל כוחו
בענף ורק שלא ייפול. היא נאנחה, ואז לפתע נשבה הרוח. "קר.."
היא חשבה, וכיסתה את פיה ואפה בצעיף. בבית מחכה לה אח שמולו
תוכל להתחמם, שמיכה שבה תוכל להתכסות בזמן שהיא צופה בטלוויזיה
באפלוליות מה, וכמובן קקאו מהביל ומתוק (אבל לא יותר מדי).

זו הייתה שעת צהרים מאוחרת.
משני צידי השדרה הארוכה ,לאורכה, ניצבו עצים וצמרותיהם ערומות.
למרגלות כל כמה עצים היו מסודרות בסדר מופתי ערמות גדולות של
עלים תלתניים גדולים שנשרו, צהובים, חומים, אדומים.. היו גם
כמה ירוקים, אבל לא מפני שהם רצו להיות שם - הרוח הייתה חזקה
לעונה הזו של השנה. למרות טרחתו של הגנן, שבילי השדרה היו
מכוסים בעלים - יד הרוח בדבר. אך גם ילדים שובבים החליטו
לעיתים לקפץ להם בתוך הערמות ותוך כך לפזר את העלים לכל עבר.
הסתיו היה בעיצומו, והיא, עטופה במעיל חם, הילכה לה בשדרה
הארוכה, לא מהר מדי. היא אהבה את העונה הזו. עת הליכתה שאפה
מלוא אוויר טרי ולח ועיניה נעצמו מעצמן - ריח הגשם נישא בו.
חיוך עלה על שפתיה. הלוואי ויכלה לאמץ את הריח אל חיקה לעד.

העלה האחרון של הסתיו נשר מצמרת העץ, כשהרוח תומכת בו במעט.
כפות ידיה היו מוכנות לקלוט אותו אליהן, והן אספו אותו מהאוויר
כשהיה מעל ראשה. עדיין ניכר בו מעט מירוק החיים. היא ליטפה את
העלה, ואחזה אותו בעדינות בידה. מבטה הופנה מעלה שוב, כאילו
לברך את העננים  וקרני השמש, ואז ירד והופנה אל עבר השביל.
בידה האחת תמכה בצעיף, בידה השנייה אחזה בעלה.
"חום.." היא חשבה, ורגליה פסעו אל ביתה.