תמיד הייתה לי הרגשה טובה כשראיתי אותה, ואם לא, היא שיפרה
אותה.
תמיד היה לי חיוך על הפנים כשהיא דיברה איתי, ואם לא אז היא
עשתה.
היו לי פרפרים בבטן תמיד כשבאתי אליה, או היא אליי.
הייתה לי סחרחורת נעימה תמיד שהיא ליטפה אותי, או אני אותה.
היא סיפרה לי הכל, ואני לה... חוץ מההרגשה..
למה לא סיפרתי?
הרי היא סיפרה לי הכל. ואני לה.. חוץ מההרגשה..
פחדתי שהיא תתרחק, שלא תבין, תשנא.
אבל ידעתי שלא.. הרי היא סיפרה לי הכל, ואני לה. חוץ
מההרגשה..
חשבתי.. אני יפסיד חברה.. אבל ידעתי שלא, הרי היא סיפרה לי
הכל.. ואני לה.. חוץ מההרגשה.
אז למה לא סיפרתי ?! שאני.. אני אוהבת אותה..
פחדתי, סטיגמות וכאלה.. אולי היא מהם..
אבל הרי ידעתי שלא, היא סיפרה לי הכל.. ואני לה.. חוץ
מההרגשה..
פחדתי להפסיד חברה, חברה טובה.. הרי היא סיפרה לי הכל.. ואני
לה.. חוץ מההרגשה..
אולי.. אולי בכלל פחדתי מהאמת? מזה.. שאני אוהבת אותה?
אז זהו, פשוט פחדתי, מהאמת. הרי היא סיפרה לי הכל.. ואני לה..

ועכשיו גם את ההרגשה.
וזו הרגשה טובה ונעימה, ועכשיו, גם היא יודעת על ההרגשה.
והיא כזאת חמודה, והשמש זורחת עליה, והעיניים נוצצות, אולי
מדמעות?
הסתבר,.. שהיא סיפרה לי הכל.. חוץ מההרגשה..
ועכשיו שנינו ביחד, משחקות, צוחקות, או סתם מדברות.
אבל העיקר הוא שעכשיו אנחנו מספרות את הכל.
גם את ההרגשות.