רינת לא ידעה מהו כיוונה העתידי, ההורים לחצו עליה לעשות תואר
במחשבים, היא למדה מגמה זו גם בתיכון, והבגרות שלה העלתה
תוצאות יפות ומשבחות עיניים, ההורים היו גאים בה על כך וגם
חבריה הוסיפו לבקרה. כולם אמרו לה שהמחשבים זה התחום שלה,
הטכנולוגיה היא קדמת העתיד, מה היו עושים היום אנשים בלי
האינטרנט? כנראה שהם פשוט היו נשארים מאחור. אמה טענה כי היא
חייבת לקדם את עצמה בחיים, למצוא עבודה שתביא כבוד והכי חשוב
משכורת של הרבה ספרות, כי 'מי שאין לו כסף, לא שווה כלום בחיים
האלה'. רינת נרשמה כבר בכל הקמפוסים והאוניברסיטאות המאפשרות
לה לזכות בזהב ולספק את רצון הוריה שיהיו גאים בה, אך הדרך
לזהב מפרכת וכרוכה בהרבה שנאה, שנאה למקצוע, היא לא ממש אהבה
את התחום, אך כנראה שהיא תצטרך להסתפק בזה על מנת לחיות חיים
ברמה גבוהה.

בזמנה הפנוי, אהבה רינת לצייר, סבתה אמרה שיש לה כשרון מולד
ולחצה על הוריה לפתח את הכשרון אך הוריה של רינת גיחכו ולא עשו
דבר, הם לא רצו להסיט את דרך ביתם מדרך ההצלחה.

ביום מן הימים טיילה רינת במרכז העיר, כשבידה אחזה פיסת נייר
עליה ציירה יום אמש, היא רצתה למסגר את הציור ולתלות בחדרה.
כאשר הגיעה למסגרייה, ראתה אישה בת ה-50 לחייה, מטופחת, בעלת
יוקרה, נראה כי היינה מצליחה בחייה. "מה את מחזיקה?" שאלה
האדונית, "סתם, ציור של שעמום", "הראי נא לי, ואשפוט את מידת
שעמומך", "בבקשה". הגברת התבוננה בציור ולא אמרה דבר, היא
התמקדה ביצירה בריכוז רב, זה היה נראה כאילו היא עוברת על כל
סנטימטר בדף ובוחנת אותו לעומקו, רינת פחדה לשאול לתגובת
האישה, למרות שהביקורת אינה נראית שלילית כלל. הגברת פצתה פיה
ואמרה "כשרון כזה עייני לא זכו לראות עד בוא רגע זה! אל תזניחי
זאת!" אמרה בהתלהבות, "בכמה מוכרת את יצירת אומנות נפלאה
שכזו?", "לא אבקש רבות, פיך אמר מספיק, לא עשיתי תואר בציור,
וזו אינה עבודתי, לכן לא אדרוש ממך כל מחיר". "יקירתי, מעשה
ידייך זה. כשרון אמיתי לא נרכש. אשלם לך כסף על המתנה שקיבלת
ביום הולדתך ותו לא. מתנה לא קונים בכסף, אך מי שקבלה, יש לו
הזדמנות לעשות ממנה כסף", חייכה הנערה ומסרה לידי הגברת את
הציור, הגברת בקשה למסגר ונתנה לרינת צ'ק בסך של 1000 ש"ח.
הוסיפה הגברת ואמרה: "כשרונך שווה הרבה יותר מסכום ספרות על
פתק של בנק.מצב האומנות במדינתנו אינו רב מכיוון שהאומנים אינם
מרוויחים מכך הרבה כסף,ולכן מעדיפים לנטוש את רוחם. חייבים
לקדם את אותם אנשים עם מתנה כמו שלך".  

חזרה רינת לדרכה.  כאשר הגיעה לביתה החלה לצייר עם טיפה יותר
של אמונה עצמית ממה שהיה לה קודם. הציור סיפק אותה, עצם העבודה
עליו עשתה את נפשה שלווה ורגועה כאגם קפוא  שבתוכו שוררים
חיים.     הסתכלה רינת על הצ'ק שהניחה בקצה שולחן חדרה ותהתה
האם פעלה נכון כאשר קבלה את הכסף עבור הציור, לבסוף הגיעה
למסקנה כי את הרגשת היצירה אי אפשר להשוות לחומר, מכיוון
שהיצירה היא רוח, ורוח לא שווה לחומר כפי שמוצק אינו אוויר.  
את הצ'ק שמרה במקום מבטחים לעת חירום, היא אינה רצתה להשתמש
בכסף להוצאותיה הרגילות מכיוון שלא ראתה כסף זה כמשכורת על
עבודתה.

שרית, חברתה הטובה של רינת, התקבלה כבר ללימודים גבוהים של
מחשבים והיא כבר לקראת סיום לימודיה האקדמאים.  בקרוב מאוד היא
תתחיל לעבוד, מובטחת לה עבודה במשכורת של 5 ספרות, לא פחות.
חייה מתחילים להסתדר-- הכסף מובטח. ודאי היא תגור בדירה גדולה
בעתיד, ובה יהיו רהיטים יפים ויקרים, יהיו לה בגדים נאים
ואלגנטיים לכל אירוע והיא לא תתחשבן בבילויים והוצאות שוליות.
'חיים בלי דאגות'.  רינת וסביבתה שאפו להגיע לכך, לגעת ביוקרה,
לטעום מן הטופ, ולאחוז בכסף ככוח חברתי. שרית גם לא חיבבה
במיוחד את תחום המחשבים אך היא הייתה תלמידה מצטיינת ששאפה
תמיד לטוב ביותר, פרפקציוניסטית ברוחה, אך יותר בחומריותה.

כעבור שנה, רינת עדיין לא החלה ללמוד מחשבים, היא לא הייתה
בטוחה שבזאת היא תרצה לעסוק במשך כל שארית חייה. היא פיתחה את
תחום הציור שנתן לה הרגשה מיוחדת ששום דבר אחר לא הצליח להדמות
לה, חלומה היה לספק את רצון הוריה אך עם זאת גם את רצונה. וזה
לא ממש הולך ביחד מסתבר כיוון שאהבתה לציור הייתה גדולה מכל אז
כנראה שאת החלום במלואו היא לא תוכל להגשים ממש.
תהתה רינת במה לבחור במשך מס' חודשים אך ההחלטה הייתה נראית
כגדולה מעל כוחה, היא ניגשה לאישה שייעצה לה מכרה, אישה זו
קוראת בקפה נאמר לה. התיישבה רינת אצל האישה ושאלה אותה במה
כדאי לה לעסוק. האישה השתתקה. "בשביל זה באת אליי?! כנראה קצת
התבלבלת, אני יכולה להגיד לך מה החיים טומנים לך, אילו מלכודות
ואילו הפתעות מעוררות רוח, אך איני יכולה להחליט בשבילך במה
לעסוק", "אולי תוכלי לומר לי על פוטנציאל שיש לי בתחום כלשהו",
בחנה רינת את המדיום, "תחום האמנות" ענתה ללא כל היסוס, עיניה
של רינת נפקחו לתמיהה אך תחושת ההקלה לא איחרה לבוא.

באחד מערבי שישי, בהם המשפחה כולה הייתה מתכנסת מסביב לרהיט
עגול מגשר, אמרה רינת להוריה כי היא אינה מתכוונת ללמוד מחשבים
ואולי היא לא הבת שציפו לה. הוריה קיבלו זאת בפנים חמוצות,
האווירה השלילית שררה על החדר במשך כל הארוחה כאילו שלאיש לא
היה דבר לומר. הדממה אמרה לרינת הכל, צפתה את כל מה שיקרה
המריבה הגדולה עם המשפחה, רינת הרגישה צביטה בלב.  השקט הרס
אותה מבפנים, והיא חשה כי אינה יכולה יותר להדחיק את הויכוח
מלבוא, "מה אתם אומרים על זה" שאלה בכל חששני, "איך את יכולה
לעשות לנו את זה?, את לא מבינה שאנחנו אוהבים אותך? רוצים
שיהיה לך טוב בחיים? לדעת שהכל מסתדר, שאת מאושרת. למה את לא
נותנת לנו שלווה?", "כסף זה לא בהכרח שלווה, וגם לא אושר.
לעומת זאת הציור גורם לי לשלווה ואושר מוחלטים, למה אתם לא
יכולים להבין? זה מה שעושה לי טוב". "יקירתי, אם היינו חיים
בעולם בו לא היה כסף, וכולם היו שווים, לא היו הבדלי מעמדות,
ולאנשים לא היה  ספק במחסור של מים ולחם. הייתי גאה על רוחך
היצירתית". "אם כך אל תהיי גאה בי! כי זה אינו עולמנו, בעולם
הזה, חשוב בעל הממון. לא אהיה חשובה ולא אהיה בעלת עמדה! לא
יהיה לי כוח להשפיע ולא יהיו לי אלפי סמכויות! אך אעסוק במה
שאני אוהבת ובמה שנותן לי הרגשות אדירות שכסף וכוח אינם יכולים
לתת". "מידת התחשבות, זה כל אשר אני מבקשת, אני רוצה לחיות
במחשבה מבטיחה שיש לך צל חיים", "ודאי שיש לי, ותמיד יהיה לי",
"הכיצד? כמה תוכלי להרוויח ממכירת ציורים? התוכלי לפרנס משפחה
כך?", "השאיפה למותרות אינה נותנת לי דבר מלבד הנאה רגעית
חומרנית, על כן מיותרת היא בעיני, ארוויח סכומים מינימליים,
לצרכים הבסיסיים ולא יותר". "אינך מציאותית, עוד לא חשת בקרבך
את העולם האמיתי הנך תמימה עדיין. היי פקחית ולמדי מטעויות
הזולת, אל תתני לעצמך להידרדר", "ואם טועה את? מהיכן הרגשת
ביטחונך? אגור מצדי ברחוב בשביל להוכיח לך שאני צודקת ויותר
מכך מאושרת בשל עבודתי ברוח". "אם זהו רצונך עזבי עכשיו! ראי
את העולם האמיתי וחזרי לומר לי את טעות או צדקת דבריי". קול
אמה היה צרוד היא ידעה שברגע בו היא תסובב אליה את גבה דמעות
ילטפו את פני אמה.   ארזה רינת תיק, ובו בגדים חמים, ערכת
הציור, ארנקה וצ'ק הערכה.

דלת הבית נטרקה, וקולות של בכי נשמעו נעלמים בעוד רינת רחקה
צעדיה מהבית. היא מצאה דירה עלובה בשכונת עוני, היא לא הייתה
צריכה לשלם הרבה עבורה ואפילו נשאר לה כסף מהצ'ק של הגברת.
מדי יום הלכה רינת למכור ציוריה, והייתה מביאה סכומים פעוטים
המספיקים למזון ומים היא הייתה שבעת רצון מכך שיעודה הוגשם,
היא הייתה מאושרת מתמיד, היא הרגישה שהגשימה חלום ישן, חלום של
אושר, אושר שלא שווה בהכרח כסף וודאי שלא כוח לא נחוץ. חצי שנה
בערך החזיקה רינת באושרה  אולם עם חלוף הימים כספה החל לאזול
לה, וימים קשים עברו עליה, לא היה לה כמעט כסף לאוכל וגם לשכר
דירה לא היה, היא ידעה שתצטרך לחזור לביתה אם לא יהיה לה היכן
לגור, היא אינה רצתה זאת, כך היא בעצם מאוששת את דברי אמה
ואינה רצתה בזאת 'האין צדק בעולם?!' שאלה את עצמה והרהרה, 'או
שמה אמה צדקה כל הזמן הזה ורינת באמת הייתה תמימה'. לרינת לא
היה דבר לעשות מלחכות לנס שיגיע ויציל אותה משילום שכר הדירה.

עברו הימים ולרינת לא היה כסף לשלם לשכר דירה, היא ראתה כיצד
המציאות מכה בפניה בחוזקה, כיצד החלום נגוז ממנה, ואשלייתה
מתנפצת לרסיסים קטנים הפוצעים את רוחה היצירתית שתקוותה היה
להציל את העולם החומרני. היא צברה כסף לאוטובוס לביתה והלכה
לכיוון התחנה עם התיק , כשבידה אחזה פיסת נייר עליה ציירה יום
אמש. לפתע נתקלה בגברת הנכבדה שהעניקה לה לראשונה סכום על פרי
אומנותה של רינת. "חיפשתי אותך רבות , הייתי אפילו בביתך אך
הורייך אמרו לי כי עזבת", "עזבתי וכעת אני חוזרת, כשרוני לא
שווה מחייה" אמרה רינת בקול מאוכזב,ענתה לה הגברת: "מהיום בו
נתלה ציורך על קיר ביתי, הוא השרה שלווה וכל העובר לידו התפעל,
הכל אמר כי ודאי ציור זה שייך לאומן מפורסם והתפלאו לדעת כי
אינך עוסקת בזאת כלל, אני ומכריי הזדעזענו מהמחשבה כי את
וכשרונות רבים כמוך מבוזבזים מהעובדה שלא ניתן להתפרנס מכך
והקמנו אגודה המקדמת אנשים כמוך, דואגת למצבם החומרי ומעודדת
אותם לתרום לתרבות ורוח העולם. באגודה זו יש כבר כ-100 אומנים
שהחלו להתפרסם, את מוזמנת להיות חלק ממנה". רינת לא האמינה
למשמע אוזניה, היא הצטרפה ללא כל היסוס לאגודה שהקימה הגברת
שחידשה לה את תחושת האמונה העצמית .

כעבור חודשיים כבר כולם הכירו בכשרון של רינת, היא נחשבה
להצלחה מסחררת, היא הרוויחה המון אך כספה הלך ברובו לאגודה
ולאנשים שאין להם היכן לגור, רינת סרבה להשתמש בכספה למותרות
חומרית מיותרת ולכוח חברתי.   מעמדה הלך וגבר והיא החלה נודעת
ונעשית חלק מהתרבות, ציוריה היו במוזיאונים מפורסמים ומחירם
עלו. לשרית חברתה, היה בית נאה, עם רהיטים יקרים ובו תלויים
ציוריה של רינת, באחת משיחות הטלפון שבין רינת לשרית סיפרה לה
שרית כי עבודתה משעממת ואין היא מרוצה מעיסוקה, עצבות נשמעה
בקולה. הוריה של רינת היו גאים בה ושלוה הציפה אותם יותר
מתמיד. האושר שחוו לא נגרם באמצעות כסף.