בין שיפות המים תרנו סביב,  נקבה  כרינו בסלע.
גם מימרת קדושים לא תאפיל על  מפעל חיינו.
כשאדמות תחש הכשרנו לחקלאי, אגלי זיעה ניגרו מפנינו המסוקסות
.
בשניים חקרנו נופי הארץ ובשניים נביע התפעלותנו.
כמקשה חברתית התבצרנו קשים ככיפה גיאודזית,זוהי נאמנות שאינה
יודעת גבולות;
כמין דואליות שאיננה דועכת.
בו בזמן הגיעה השעה וזועזעו אושיות, סוללת רכבות הגיעה, מסווגת
"איפה ואיפה".
בקול סמכותי זה יודיע: "אתה למחנה" ו..."אתה למשרפה".
במרוצת השנים המגור לא יסור והכאב עדיין מקנן  כבזמן אחור.
בשניים החלו דרכם כשני חודי חניתות וכעת נשאר האחד, לבכות.