לבד,
לבד מוקפת בבדידות,
האויר הדל בחדרי גורם לי תחושת חנק.
יושבת ועיניי בוחנות את הסובב אותי.
נופל האיסימון על הרצפה ליד רגלי
הקירות של החדר סוגריים עליי,
המקום בחדר מצטמצם, אני יושבת במרכז החדר הפיצפון
שעד לפני דקה היה מקום המקלט שלי
ואילו עכשיו הוא הורג אותי.
יושבת במרכז החדר על המשקל ורואה שעליתי עוד רבע קילו.
המשקפיים שישבו על חוטמי מחליקות מהדמעות ונופלות ליד
האסימון.
האסימון יצא מכלל תשמיש והוא בגדר היסטוריה כעת.
קוצצת ציפורניים בידיים וברגלים, לוקחת מספרים וגוזרת את
השער,
טלטל אדמוני נופל על הריצפה ליד האסימון והמשקפיים.
יושבת בחדר כשהשער שלי מסביבי.
עם אותן מספרים אני מגרדת את העור שנופל גם הוא על הריצפה.
מורידה את הבגדים ונשארת רק בשר ועצמות בלי עור.
יושבת אני כשהבגדים על המשקל ואני עליהם בחדר, האסימון לידי,
המשקפיים גם הם, השער האדמוני שלי מפוזר ליד ובתוכו סבוכים
חתיכות העור, ומספריים גדושות בדם.
לבד, ללא כלום רק בשר ועצמות, מוציאה בעדינות רה את החוליה
האחרונה שבעמוד השידרה ונופלת נטולת רוח חיים...